אבודה – פרק 11

אמא כבר לא הקפיצה אותי לבית הספר, סהר ומאור חיכו לי מחוץ לבית.
"אז מה קורה הבוקר?" שאלתי
"סתם" אמר מאור וחייך
"על הלימודים" ענה סהר וחייך גם הוא. מאור לא נראה מרוצה במיוחד.
"אתם שניכם בסדר?" שאלתי "מה קרה אחרי שהשארתי אתכם לבד אתמול?"
"סתם, דיברנו" מאור נתן בסהר מבט מוכיח, זה לא נראה לי טוב.
"אם אתם אומרים…" אמרתי והבטתי בשניהם
הנחתי ששני אלה סתם עשו מעצמם צחוק והחלטתי להתעלם, כשהגענו לבית הספר פניתי ללוקר שקיבלתי ושני אלה פנו לכיתה.
הכיתה הייתה ריקה ומאור בא אלינו. "שתוק" מאור אמר בדיוק כשנכנסתי לכיתה
"היי" אמרתי ולא שמתי לב ששני אלה כעסו "על מה דיבתם?"
"על שיעור ספורט" ענה מיד סהר "מה דעתך על שיעור ספורט?" שאל
"שיעור טוב" עניתי וחייכתי "כיפי"
"אז טוב שאת אוהבת אותו" סהר אמר "כי היום הכיתה שלו והכיתה שלכם משחקים ביחד"
"באמת?" שאלתי "מה אנחנו משחקים?"
"כנראה מחניים" אמר מאור "יהיה כיף"
"אכן…" אמר סהר וצחק.
מאור נתן לו אגרוף בכתף וסהר השתתק ושפשף את כתפו.
הצלצול נשמע ומאור הלך לכיתה שלו, הכיתה שלנו התחילה להתמלא בתלמידים.
"אז מה קורה?" שלח ל סהר פתק הבטתי בו מימיני "אתה יכול פשוט לדבר" אמרתי וחייכתי "אנחנו בשורה האחרונה רחוק מעיני המורה"
"כן, אבל לשלוח פתקים זה כיף"
כמעט שפרצתי בצחוק אבל בגלל המורה החנקתי את הצחוק וחסמתי את פי בידי.
"ממה את כל כך צוחקת?" שאל סהר בשנייה שהמורה עברה הלאה
"ממך" אמרתי "אתה ממש מצחיק". היה נראה לי מוזר שמאור מעולם לא הזכיר את סהר לפני, הוא הרי חבר טוב שלו.
בעודי מהרהרת בעובדה הזאת הצלצול נשמע וסהר טפח על כתפי "את באה?" הוא שאל
"לאן?" שאלתי
"מדעים" הוא חייך, לא שמתי לב עד עכשיו אבל החיוך של סהר ממש מקסים.
"ברור" אמרתי כשקמתי ממקומי "רק תן לי להוציא את הספרים מהלוקר"
"בטח" הוא אמר "אני יכול לסחוב לך אותם?" הוסיף
"אמ.." פתחתי את הלוקר ולקחתי את הספרים "אם אתה רוצה"
הוא לקח אותם והוסיף אותם בערמה של הספרים שלו "זה לא כבד לך?" שאלתי
"מה פתאום" הוא אמר מחייך "היי מאור!" הוא קרא למאור שבדיור עבר לידנו "נראה אותך במגרש אחרי ההפסקה כן?"
"בטח" אמר מאור וחייך ובחן את סהר "למה הספרים…?" שאל
"אני לוקח אותם בשביל מאי" אמר סהר וקרץ לי, צחקתי.
"טוב" אמר מאור ופנה הלאה משם, הוא כנראה מיהר לכיתה.
"אגב סהר" אמרתי לו "המשמעות של השם שלך זה ירח לא?"
"כן" הוא חייך "עכשיו, לא היינו בדרכנו לכיתת המדעים?"

פניתי למלתחות של הבנות, סהר הסביר לי איפה זה אז הלכתי עם נערה בשם מאירה, יש לה עיניים אפורות ושיער שחור, היא קצת הלחיצה אותי וזה משהו שקשה לעשות.
אבל למרות איך שהיא נראתה היא דווקא הייתה ממש חברותית ופטפטנית.
"אני נכנסת" אמרתי ופתחתי את התא הראשון הפנוי, הורדתי את החולצה והחלפתי לגופייה של בית הספר הזה, היא הייתה ירוקה עם כתובית לבנה והמכנסיים היו באורך שלושת רבעי וגם הם היו בצבע ירוק. הבטתי פתאום ביד שלי וקלטתי שהשריטה עדיין שם, אדומה אבל לא מזיקה. בדקתי גם את שאר הגוף, היו מקומות אדומים והיו כאלה שנעלמו.
"מה אני עושה עכשיו?" שאלתי את עצמי.
"הכל בסדר מאי?" שאלה מאירה עם מבטא אמריקאי
"כן" עניתי "אני כבר יוצאת"
הבטתי פעם שנייה בבגדים, זה לא נורא כל כך. אני אסתדר.
יצאתי החוצה ומאירה בדקה אותי "זה נוח לך?" היא שאלה
"כן, הכל כמו שצריך…"
"רגע!" מאירה קראה "מה זה? מה יש לך על היד?"
לעזאזל! "אמ.." מיהרתי לחשוב "החתול שלי שרט אותי אתמול"
"אוי" היא אמרה
טוב שלשאר הפצעים הפחות חמורים היא לא שמה לב.
הבטתי בה נכנסת ומחליפה בגדים, היא נראתה מדהים.
קשרתי את השיער לזנב סוס מול המראה ואז יצאתי למגרש. מאירה נשארה במלתחות.
אני חושבת שאת מה ששמעתי אחר כך לא הייתי אמורה לשמוע.