אבודה – פרק 1
"נמאס לי שאף אחד לא מבין אותי" בכיתי לתוך מכשיר הטלפון. תמר מהצד השני לא ידעה איך להגיב.
"למה את לא אומרת לי כלום?" התעצבנתי "למה גם את כמו כולם שותקת?!"
"אל תיקחי את זה קשה כל כך…."
"לא לקחת את זה קשה?" קראתי בכעס "הוא מחק ה-כ-ל. הכל! את שומעת?, לקח לי שבועות לסיים חצי מהסיפור הזה ואז הוא בא ותוך שנייה מוחק לי ה-כ-ל! איך אפשר לא לקחת את זה קשה?"
"כי אולי.."
"את בכלל מבינה מה זה אומר?" שאלתי בכעס "זה לא כמו הציורים שלך! את הציורים שלך אפשר להתחיל מחדש כי זה אותו הרעיון! הרעיון שהיה לי כבר לא ישוב לעולם!"
"מאי!" תמר קראה "אולי תרגעי כבר?! אם בא לך להוציא עצבים תוציאי את זה ביומן שלך או באתר הזה שאת כותבת בו את הסיפורים האידיוטים שלך! בסדר?!"
"את יודעת מה?" קראתי כשאני מוחת שאריות של דמעות "את לא מבינה כלום! כלום! למה את בכלל חברה שלי אם את לא תומכת בי?!"
ניתקתי את הטלפון בכעס. מי היא חושבת שהיא בכלל?! ולמה אף אחד לא מבין אותי לעזאזל?!
*****
אני מאי. אני בת 16, ואני גרה בת"א עם אבא שלי, אני בת יחידה וההורים שלי גרושים כבר 12 שנה ואני בשמחה הייתי עוברת לגור עם אימא שלי, אבל בית המשפט קבע שאני נשארת עם אבא שלי ומותר לי לראות את אימי פעם בחודש. שונאת את זה.
ויותר מזה אני שונאת שמבוגרים אומרים לי מה לעשות. בגלל זה אני נראית כמו שאני:
אני גבוהה ויש לי עיניים ירוקות, השיער שלי בצבע שחור וצבעתי חלק מהקצה שלו בירוק.
אני לובשת כל הזמן שחור ושונאת את בית הספר. אני בכלל שונאת כל מקום שאחרים חושבים שיש להם סמכות עלייך.
אז אם הצלחתם להבין, אני כותבת כדי לשחרר לחץ.
החברה הכי טובה שלי, תמר, אוהבת לצייר והיא נראית שונה ממני בתכלית:
יש לה עיניים חומות ושיער בלונדיני, היא לובשת כל מיני מיני וצבעים שלא הייתי מעזה ללבוש.
אין לי מושג לה אנחנו חברות, זה פשוט קרה.
נחזור לסיפור:
אבא שלי מחק לי קובץ עם סיפור שכתבתי במשך שבועות ואף אחד לא מבין אותי.
"תכתבי מחדש" הם אומרים
"לא ביג דיל" הם אומרים.
שונאת את זה! אם זה היה קורה להם הם היו צועקים על כל העולם, אבא שלי היה מקלל ויוצא לאיזה בר כדי לשתות ולהשתכר. הוא מנסה שלא להראות לי שהוא שיכור אבל אני יודעת. לפי השעה שהוא חוזר הביתה ולפי ריח הריח הנורא של סיגריות ואלכוהול.
אני כותבת גם ביומן שאמא שלי קנתה לי. הוא היה בצבע ורוד אז ריססתי עליו בספריי שחור….
****
"מאי!"
"עזוב אותי!" קראתי מהחדר שלי
"אני יוצא"
"למי אכפת?"
"אז יצאתי"
"לך כבר…" מלמלתי
שמעתי את הדלת נטרקת.
סוף-סוף לבד.
תגובות (13)
פתחת כאן סיפור עם עלילה שיכולה להמשיך עד לאלפי פרקים !
את מאוד מוכשרת ירדן, מקסים גם איך שהצגת את הילדה בסיפור.
מחכה להמשך ! תדאגי להאריך את הסיפורים קצת יותר ..!
מסכימה עם סהר וממש אהבתי תרעיות של הלעילה תמשיכייי
עלילה מדהימה!!!
מחכה להמשך
ואי , זה נשמע ממש מהמם !!
תמשיכי !!!
אה ו…גם לי זה קרה :'(
נמחקו לי 10 פרקים !!!!!!!!!!
זה היה כ"כ עצוב :'(
זה קצר בגלל שזה היה סתם ניסיון, כמו הקדמה וכזה.
ממש יפה כמו שכבר אמרתי!!
"אחרי התגובות האלה את עדין חושבת שאני טועה?)
רעיון ממש יפה.
מסכימה עם כל התגובות שמעליי.
[=
היי ירדן
התרגשתי מהכתיבה שלך, את כותבת נפלא, ♥♥♥ ואם מותר לי להגיב על מחיקת הקבצים שלך ע"י אביך אני אספר לך משהו אישי שקרה לי. את ודאי מודעת כמה אני אוהבת לכתוב ולאחר שכתבתי ספר שלם משהו כמו 60 עמודים , הגהתי אותו וכשנשאלתי אם אני רוצה לשמור את התיקונים עניתי לא וכל הסיפור ירד לטמיון. בכיתי שעות וישבתי במהלך כל הלילה לכתוב מחדש כי הכל היה טרי בראש, כותבת ומייללת . ♥♥♥♥ באהבה בקי חג שמח מתוקה ♥♥♥
תודה רבה בקי :) הסיפור שלי קשה יותר: אחותי מחקה לי 95 דפי וורד….
איזה בכי היה אז, אבל חברה טובה מאד שלי (שירן כהן) שמרה עותק של הכל והצילה אותי.
תודה רבה על התגובה מחממת הלב, שמחה שאהבת ♥
סיפור יפה….מצפה לקרוא את ההמשך.
=]
אני מתה על הסיפור הזה!
=]
מהממם!, את מאוד מוכשרת ואני אשמח אם ניצור קשר…, גמאני אוהבת את ביג טיים ראש ( זה משנה?) והאמת? שזה מרגיש כאילו חלק מהפרק הזה הוא עלי כי רוב הדברים בבפרק בערך קראו לי… רק שאני נשארתי עם האמא הפולנייה שלי ואני רואה את אבא שלי מינימום פעם בשבוע מקסימום שלוש פעמים…,
וההורים שלי גרושים עשר שנים… ואני בת ארבע עשרה…,
וגמאני חולת שחור ועשיתי גוונים ירוקים בקצוות של השיער… (בפורים)…,
ואני מזהירה… אני עומדת להתמכר לסיפור אז אל תצפי ממני לשמור על שתיקה…