אבודה עונה 3 – פרק 9

מאור הוביל אותי ברחובות ובשבילים צדדים של העיר חיפה, חלפנו על פני חצרות אחוריות של אנשים, מאחורי עצים וסניף של "ארומה".
לבסוף הוא נעצר והבחנתי שאני באמצע קרחת יער שלא ראיתי מעולם לפני כן.
"איפה אנחנו?" שאלתי ומאור חייך והוביל אותי לעבר אחד העצים. קראתי קריאת הפתעה כשחלק מהגזע זז ממקומו וחור הופיע בין קירו הגזע החלולים. מאור שלח את ידו והוציא משם שמיכה, חבילת קפה וכל הכלים שצריך בשביל להכין את הקפה בטבע.
התיישבנו אחד ליד השנייה כשהוא הדליק את ה-"כלב גז" והתחיל להכין את הקפה, זה היה נראה לי מצחיק מאד. נשכבתי על השמיכה ועצמתי את עיניי.
"אנחנו במקום הכי שמור לי ולסהר" אמר פתאום מאור
"מה?" שאלתי והתרוממתי ממקומי
"שאלת איפה אנחנו" מאור חייך אליי והגיש לי ספל מקלקר ומזג לי חלק מהקפה. "אנחנו נמצאים במקום שבו אני וסהר היינו עושים הכול יחד בתור ילדים, עברנו הרבה יחד את יודעת," הוא קרץ ומזג גם לעצמו ספל. "אבל אחרי ש… לקחתם פסק זמן… הוא הפסיק לבוא"
"הפסיק לבוא?" שאלתי בבלבול והגשתי את הספל לשפתיי, הטעם היה טיפה מריר אבל היה בו נחמה. בדיוק כמו המצב שבו אני ומאור היינו כעת.
"הוא לא רצה לבוא לפה" ענה מאור וחיוכו נמחק "הוא אמר שנמאס ל מהמקום המדכא הזה… נמאס לו לבוא לפה ולהיזכר בזיכרונות שהיו לנו פעם. הוא אמר לי שאנחנו צריכים להמשיך קדימה ולשכוח את המקום הזה… אבל זה קשה"
לרגע הייתי המומה, מעולם מאור לא חשף את הצד הזה בהתנהגות שלו, הוא היה… רך.
"אני מבינה למה אתה מתכוון" הודיתי "יש לי את בית העץ שלי, זוכר?"
"מעולם לא הבנתי מה הסיפור של בית העץ הזה" הודה מאור, "אז מה הקטע?"
"מה הקטע?" שאלתי בתשובה
"של בית העץ" אמר "בא לך לספר לי?"
משכתי בכתפיי, "אין מה לספר, בניתי אותו כשהייתי ממש קטנה בעזרת… בעזרת אבא שלי. זה היה עוד לפני שהם התגרשו… האמת היא ש…" קולי נשבר, היה מוזר לחשוב על זה שאני לא מסוגלת לספר את הסיפור הזה, הילדה הקטנה שאיבדה הכול. נזכרתי בתמונה השבורה שעדיין נחה על השולחן בתוך בית העץ.
"אני.. אני מצטער" הוא אמר והשפיל את ראשו
"זה פשוט…" השתנקתי ומצמתי במהירות, "מאור אני מדאגת"
"מבית העץ? לא הגיוני ש-"
"מסהר" אמרתי "מה אם לא נוכל להציל אותו? אני לא יכולה לסבול את המחשבה שאני אאבד עוד מישהו, איבדתי את אבא שלי, כמעט אותך וסהר…"
לא הצלחתי לעצור את עצמי והדמעות זרמו במהירות במורד עיניי, "אני מפחדת"
"וזה בסדר" הוא ענה וכרך את זרועו סביב כתפי אבל מיד מיהר להרפות, מבויש "סליחה"
תפסתי בזרועו וכרכתי אותה סביבי, "זה בסדר"
"אנחנו נצליח להציל אותו מאי" הוא ענה וקירב את ראשו אליי, "אני מבטיח לך, בסדר?"
הנהנתי ומחיתי א דמעותיי, "שנחזור?"
"האמת, ממש נעים פה" הוא השיב. רוח שרקה בצמרות העצים והעיפה את השיער שלי לאחור העוד מאור נושם נשימה עמוקה, שואף א האוויר הצח.
"זה המקום המרגיע ביותר שהייתי בו" אמרתי כשהתרוממנו והתחלנו לסדר את הדברים במקומם, "תודה מאור"
"אין בעד מה" הוא חייך, "בשביל זה יש חברים"
"כן… אתה צודק"
התחלנו לצעוד בחזרה אל הבית שלי כשהעפתי מבט אחרון לאחור. היום היה נורא אבל השתפר בהרבה. מאור צודק. בשביל זה יש חברים, כדי שיהיו שם לעודד ולהציל אותך.
מכל דבר, בכל מצב.