אבודה עונה 3 – פרק 6

"אתה משוגע?!" בהיתי במני בתדהמה, "לפרוץ לבית שלו? נראה לך?"
"את יכולה גם להגיד לאמא שלו שכחת משהו אצלו אם ככה את רוצה את זה" הוא השיב ואני הנדתי בראשי. להתנגב לחדר שלו? לחטט לו בחפצים? זה הזכיר לי יותר את מני כשחיפש אצל אחרים חומר מסוג מסוים.
הבנתי שאין לי עוד ברירה כשהוא חייך אלי ואז שאל, "אז מה את אומרת?"
"שאתה משוגע" אמרתי וחיוכו התרחב כשהוספתי, "ואיזו ברירה יש לי?"

אמא של סהר היא בן אדם נחמד מאד.
מסתבר שהיא לא יודעת עדיין כלום עלי ועל סהר ולכן לא היה נראה לה מוזר שבאתי לבקר אותו, היא אמרה שהוא יצא ויחזור בעוד כמה דקות ושאני מוזמנת להישאר.
פניתי אל החדר שלו וסגרתי את הדלת, הכרתי כל פינה בחדר הזה, הרי כבר הייתי פה בעבר.
הקיר שמול הדלת שמלא בדגלים מטופשים של מדינות ומקומות שלאט הכרתי וסהר התעקש ללמד אותי עליהם, מערכת כוכבים ענקית בחלק השני של הקיר, מימין חלון והמיטה שלו ומשמאל שולחן הכתיבה וארון הבגדים.
הבטתי סביבי, אם הייתי צריכה להחביא משהו איפה הייתי מחביאה אותו?
התשובה הראשונה שלי הייתה מתחת למיטה, חקרתי כל סדק אבל לא מצאתי כלום, עברתי על הארונות ועל כל מקום אפשרי, איפה זה יכול להיות?
התיישבתי על המיטה שלו, לא היה לי מושג מה אני מחפשת אבל ידעתי שהוא מסתיר משהו, כל דבר שהוא. הבעיה היא שלא מצאתי כלום.
בדיוק כשעמדתי להתייאש ולצאת ראיתי את זה, על הקיר, איפה שהייתה תלויה מערכת השמש הייתה בליטה קטנה כל כך שהיה קל לפספס אותה, קשה של הפוסטר היה קרוע מעט. תפסתי את הקרע והרמתי אותו, מולי התגלה חור בקיר עם ידית הזזה, משכתי אותה הצידה ומולי התגלה הדבר האחרון שציפיתי לראות.
חומרים.
חומרים מהסוג ש-מני צורך ולא חומר לימוד, הבטתי סביבי בהיסטריה, איך זה קרה? ומתי?
לא האמנתי שהחבר שלי הגיע למצב כזה, זה לא יכול לקרות לי…
חטפתי את כל השקיות שמצאתי ודחפתי אותם לכיס הקפוצ'ון שלי, סגרתי את החור הקטן והסטתי בחזרה את מערכת השמש. יצאתי החוצה והתנצלתי בפני אמא של סהר שאני לא נשארת, ואז יצאתי החוצה.
או יותר נכון ברחתי החוצה.
נשכבתי על המיטה שלי והבטתי בשקיות הקטנות, מה לעזאזל סהר עשה איתן? אני לא יכולה להאמין שהוא…
לא הצלחתי לבטא את זה. אפילו לא במחשבות שלי, זה היה ממש גרוע.
הרמתי את הפלאפון ועשיתי שיחה אל הבן אדם הראשון שידעתי שיעזור לי, שהוא במקרה גם מומחה בכל מה שקשור לסמים.
אחרי כמה דקות הרשו לי לשוחח איתו, "הלו?" קולו היה לעגני, "מי זה?"
"אני מאמינה שאתה יודע" אמרתי ויכולתי לראות את החיוך על פניו
"לפי איך שאת נשמעת גילית משהו לא נעים בנוגע לחזר שלך" הוא אמר בנימה כל כך צינית ששקלתי לנתק את השיחה. אסור לך, הוא הסיכוי האחרון שלך.
"אני צריכה להגיע אליך" אמרתי
"אני לא יודע, לא מתאים לי בזמן הקרוב…"
"אני מגיעה אלייך" חזרתי שוב, בקול עיקש "עוד היום אפילו"
"מישהי ממש ממהרת" הוא אמר בגיחוך "אפשר לשאול מה כבר גילית?"
"אני מקווה שעדיין אין כמוך כשזה מגיע לחומרים" אמרתי, מדגישה את המילה האחרונה
"אין כמוני" הוא אישר "עכשיו… איזה חומר את מאמינה שנמצא ברשות החבר שלך?"
"לא יודעת" אמרתי "בגלל זה אני מגיעה אלייך"
"טוב, אז אני אחכה לך בקוצר רוח, מה דעתך?"
"אתה לא תקבל את החומר אחר כך" אמרתי ויכולתי לחוש את הנימה הקרירה שלו
"אני אקבל אותם" הוא אמר "אלא אם כן לא בא לך לגלות איזה חומר זה"
"אני יכולה לגלות בלעדייך" הזכרתי לו
"האספקה שלי אזלה מאי אז תגידי לי, מה עדיף?" הוא חיכה שנייה ואז אמר, "לתת לי חומר שאת רוצה להעלים או לתת לחבר שלך לגלות שהחומר אצלך ושהוא…"
הוא לא סיים את המשפט, הוא לא היה צריך. נאנחתי והוא ידע שזכה.
"אז מתי אני מגיעה?" שאלתי
"עוד היום" הוא אמר
"אני כבר בדרך" אמרתי וירדתי למעטה, בפעם השנייה היום הייתי בדרכי לבית הסוהר של חיפה.