אבודה עונה 3 – פרק 5

הדבר הראשון שראיתי זה שהאבטחה התגברה בבית הסוהר הקטן מאד מאז הפעם האחרונה שהייתי פה. בהיתי בשומר המעצבן שלא נתן לי להיכנס למרות שקיבל את האישור מראש המחלקה להכניס אותי.
"תן לי לעבור בבקשה" אמרתי שוב
"מה את צריכה מאנשים כאלו, אה ילדונת?" הוא שאל, מחייך חיוך לעגני. למה הוא לא נותן לי להיכנס פשוט ועוזב אותי לנפשי?
"מה שאני צריכה הוא לא עניינך" אמרתי במהירות והוא הביט בי, עדיין מחייך. "אתה נותן לי להיכנס או מה?" שאלתי
"לא ממש בא לי" הוא אמר ושילב את זרועותיו על חזהו
"למה לא?" אני שואלת, מנסה להעמיד פני תמימה
"לא חבל שאחד מהפסיכים פה יפגע בך?" הוא שאל, מרים גבה
"לא יקרה לי כלום" אמרתי בקול בטוח "עכשיו, אני יכולה להיכנס?"
"בטח" הוא אמר ופינה לי את הדרך, פתאום מחייך
"טוב.." אמרתי מהססת "תודה"
נכנסתי פנימה וצעדתי לכיוון החדר שבו מני אמור להיות. 27.
דפקתי על הדלת ולא נשמע משם שום קול.
כיווצתי את מצחי, אמרתי למני שאגיע אליו תוך כמה דקות. לא יכול להיות שגם הוא מתעלם ממני עכשיו.
דפקתי על הדלת שוב וניסיתי לפתוח אותה, היא הייתה נעולה.
עכשיו הבנתי למה השוער המעצבן ההוא חייך אלי, הוא ידע שגם ככה לא יצא לי לדבר עם האסיר הזה אז פינה לי דרך.
נאנחתי, עוד מישהו שכנראה אני לא אדבר איתו.
בדיוק כשפניתי להסתובב וללכת קול שקט נשמע, "את לבד?" הוא שאל
הסתובבתי במהירות לדלת וראיתי את מני מביט בי בהיסוס, "כן, אני לבד" אמרתי לבסוף.
הוא פתח את הדלת ותפס בידי, מכניס אותי פנימה. נשכתי את שפתיי, ידעתי שמה שאני עושה זה דבר רע אבל בכל זאת הוצאתי מתיקי את השקית ההיא שמני השאיר אצלי פעם. שקית מלאה בחומר שניסו למול אותו ממנו.
הבטתי בו מערבב את זה לתוך בקבוק השתייה שלו ואז לוגם כאילו חייו תלויים בכך.
"אתה יודע שזה לא בריא לך" אמרתי לבסוף והתיישבתי על המיטה המרופטת
"את יודעת שזה מסוכן שתהיי פה" הוא אמר, מחייך. "אבל שנינו עושים את זה בכל זאת"
"אתה כנראה צודק" אמרתי והבטתי בחדר. "לא מפואר במיוחד"
"רק חכי כשתראי, אני אצא מפה ואתחיל חיים חדשים מאי, זה יהיה הדבר הכי טוב שיקרה בחיי" הוא אמר הכל בנשימה אחת ואז פנה שוב אל בקבוק המים המלא בחומר הממכר
"אתה חייב אבל להירגע עם הכמויות" אמרתי והרגשתי ממש נורא, "אני לא מתכוונת להבריח לך מעכשיו את השקיות המקוללות האלו"
"אני יודע" הוא אמר ומשך בכתפיו, "את טובה מכדי לעשות את זה, נכון מאי?"
"אתה לא תעבוד עליי" אמרתי בחיוך ציני "לא הפעם מני"
"חבל" הוא אמר והתיישב לידי. "אז בא לך לספר מה קרה?"
אז סיפרתי לו. מההתחלה עד הסוף. בלי להשמיט פרט אחד.
"נשמע שעובר משהו על החבר שלך" הוא אמר רציני לחלוטין, "איך תבררי מה קרה לו?"
"אתה רציני?" שאלתי
"בטח" הוא אמר והביט בי "את לא רוצה לדעת מה עובר עליו? תוכלי לעזור לו"
"אני לא יודעת אם אני מסוגלת" אמרתי ופתאום הצטערתי על זה ומיהרתי להוסיף, "ואני לא רוצה שאתה או אחד מהחברים שלך יעשה את זה!"
הוא פרץ בצחוק, "את מכירה אותי טוב מדי".
זזתי מעט הצידה כיוון שהתקרב אלי יותר מדי.
"בחייך מאי" הוא אמר נעלב "פעם יכולתי ממש להיצמד אליך ולא היה לך אכפת"
"פעם זה היה שונה" אמרתי "עכשיו גם יש לי חבר…"
הוא הרים גבה וחייך חיוך ניצחון. הוא צדק, כבר לא בדיוק היה לי חבר. אנחנו…
בפסק זמן.
"נו.." אמרתי והבטתי בו כשחייך "מה הרעיון שלך?"