אבודה עונה 3 – פרק 25

רציתי לצחוק ולהגיד לסהר שהוא מדבר שטויות, רציתי לבכות מהמחשבה שהאשמתי אנשים סתם, רציתי לצרוח כי הבנתי שהוליכו אותי שולל, רציתי- וזה יותר מכל- למצוא את דון ויטו ולהחטיף לו מכות.
"אני…" לא ידעתי באילו מילים להשתמש, מה אני כבר יכולה לומר?
"את לא צריכה להגיד כלום" הוא אמר והביט בי בחיבה, "זה לא משנה מה קרה, אנחנו צריכים לחשוב איך משחררים אותך מדון ויטו, זה הכי חשוב"
הבנתי שהוא עוד לא אמר מילה על מאור. "אנחנו צריכים לדבר בכנות" אמרתי ונשכתי את שפתי, "גם מאור מעורב בזה, הוא…"
"מה הקשר של מאור לסיפור הזה?" משהו בקולו של סהר התקשח והתקרר. הרגשתי משהו זוחל במורד עמוד השדרה שלי, זיעה קרה כיסתה אותי. פחדתי מהתגובה של סהר אבל הייתי חייבת להיות כנה. הייתי חייבת לספר לו את האמת.
"אני שיתפתי אותו" אמרתי ואז הנדתי בראשי, "הוא ידע שהסתבכת ורצה לעזור, ואז פגשנו את דון ויטו, ואני חשבתי שהוא הכרטיס האחרון שלנו כדי לעזור לך, אבל מאור האמין שיש עוד דרכים. לא הקשבתי לו ורציתי לעזור לך, ואז מאור אמר ש…"
"מאי" סהר חייך והניח יד על זרועי, "את מדברת עכשיו שטויות, בחיי, לא שמעתי אותך מקשקשת שטויות ככה אף פעם"
השפלתי את ראשי, "סליחה"
"על מה את מצטערת?" הוא שאל בחיוך והרים את ראשי ככה שהבטתי בו, "הכל בסדר, מעכשיו הכל יהיה טוב יותר"
"אז כבר הלכת ל…"
זה היה תורו להשפיל מבט. "האמת היא…" הוא השתתק ושתיקה השתררה בחדר.
"אתה מפחד" אמרתי בשקט אחרי כמה דקות
הוא הנהן, "אני.. שמעתי סיפורים על מקומות כאלו. אני פוחד מאי. אני באמת פוחד"
הנחתי יד על כתפו וחייכתי, "אבל אתה לא צריך לפחד, זה לא מקום נורא כל כך…."
הוא מלמל, "כאילו שאת יודעת" ואז הבין את הטעות שלו והצטער
"כן, אני כן יודעת" אמרתי, "ואני גם יודעת שהם יעשו את המרב כדי לעזור לך, כמו שעזרו לי"
"ואת תהיי שם?" הוא שאל והביט בי, "את תעזרי לי, נכון מאי?"
תפסתי בשתי ידיי את פניו והבטתי ישירות בעיניו, "אני אהיה שם כל הזמן בשבילך. וגם מאור יהיה שם בשבילך. ביחד אנחנו נעבור את זה"
הוא הנהן ואז חייך, "את יפה כשאת החלטית"
"מצחיק" אמרתי והרפיתי מהפנים שלו. הוא תפס בידי ושילב אותן מאחורי ראשו.
"האמת היא שלא צחקתי" הוא אמר וחייך, הבטתי בו בתוכחה ואז הוא צחק, "טוב, בסדר. אני צוחק. תפסת אותי"
ואז הוא קירב את ראשו אלי ונישק אותי. התנתקתי ממנו וחיבקתי אותו חזק.
"התגעגעתי אליך" לחשתי בשקט
"גם אני" הוא אמר, "חיכיתי לרגע הזה שנהיה שוב ביחד בלי כל הבלגאן, מעכשיו אנחנו נהיה בסדר. הכל יהיה בסדר"
הבטתי בו ודמעות איימו להציף אותי. הלב שלי התרחב עד שפחדתי שלא אוכל להכיל אותו, "אתה מבטיח?, אתה מבטיח שהכל יהיה בסדר?"
"אני נשבע" הוא אמר ונישק אותי עוד פעם אחת, "אבל עכשיו אני צריך ללכת להתמודד עם אבא שלי"
"לא סיפרת לו?" שאלתי בשקט כשהתרומם, הוא הניד בראשו.
"אבל אני חושב שהגיע הזמן" הוסיף. קמתי גם אני ונתתי לו חיבוק
"בהצלחה" אמרתי
"תודה" הוא חייך, "אני אתקשר אלייך אחר כך" ואז הוא יצא מהדלת.
נשכבתי על המיטה וחייכתי ממש כמו מפגרת. הכל מתחיל להסתדר, הספקתי לחשוב, זה באמת קורה!.
ואז הטלפון צלצל.