אבודה עונה 3 – פרק 24 חלק א'

כשהתעוררתי בבוקר דן לא היה בחדר. קמתי בזהירות ממקומי והבטתי סביבי, הייתי בבית של דן, מה שאומר שלא חלמתי. נאנחתי והבטתי בחדר. דן ישן בממ"ד של הבית שלהם, יש לו מחשב נייד, פוסטר של שחקן כדורסל, המיטה שישנתי בה, ארון בגדים וזהו. סתם חדר קטן וקצת ריק.
קמתי מהמיטה ונעלתי את נעלי הספורט הבלויות שלי. בזמן שנאבקתי בשרוכים מישהו הביט בי מלמעלה וצחק.
"טוב לראות אותך" אמר לבסוף
"אני לא בטוחה מה אני מרגישה לגביך" אמרתי ביובש וסיימתי לשרוך את השרוכים
"אפילו לא תשאלי מה שלומי?" הוא שאל בציניות "זה לא יפה"
"מה שלומך גדי?" שאלתי בציניות והתרוממתי. גדי היה אחיו הגדול של דן, הוא בן 18, הוא היה גבוה יותר, היו לו מלא שרירים והוא היה גאוותן, שתלטן ו… טוב, בקיצור הוא היה נוראי. וגם "רודף שמלות". אבל לא שמעתם את זה ממני.
"שלומי מצוין, במיוחד עכשיו" הוא צחק והביט בי בזדוניות "אז מה את עושה כאן?"
"למה זה משנה?" שאלתי והבטתי בו, הוא לא השתנה. עדין אידיוט, עדיין חתיך, עדיין הולך למכון כושר כדי לטחון במכות חמשושים (כיתות ט'). "לא השתנת הרבה"
"טוב לראות שאת שמה לב, יחסית לאחת שלא הייתה פה הרבה זמן" הוא חייך ונהנה מהמחמאה, "אני מניח ששמעת על…?"
"כן" אמרתי מהר, משתיקה אותו. "איך אתה יודע?"
"איך אפשר שלא?" הוא שאל וגלגל את עיניו, "דן כל הזמן מסתובב סביב עצמו, 'למה זה קרה?', 'זה באשמתי', 'אני כל כך מפגר'…" הוא פרץ בצחוק, "אבל אני מניח שלכל אחד יש את האח הדפוק במשפחה…" ואז הוא הביט בי בחיוך מרושע, "טוב, לא לכולנו"
לא התכוונתי לעבור על זה בשתיקה. פסעתי לעברו בצד מאיים, הוא הביט בי וחיכה. "תחזור בך" אמרתי בכעס, "תתנצל!"
"זה אשמתי שאת בת יחידה?" הוא שאל, "אולי זאת אשמתי שאימא שלך לא יכלה להיכנס להריון בגלל…"
ידי התרוממה באופן אוטומטי כשהחטפתי לו סטירה. הלחי שלו הפכה אדומה וקצות אצבעותיי נראו בבירור על לחיו. "שלא תעז לדבר על ההורים שלי, חתיכת…"
הוא העביר את ידו על לחיו ובדק שלא יורד דם, ואז הא פנה אלי, מבט רצחני בעיניו. "את תצטערי על זה" הוא אמר באיום וצעד לעברי, פסעתי לאחור, גבי לקיר. המבט בעיניו הפך קשה ואכזרי יותר.
"מה אתה כבר…" התחלתי אבל מיד הצטערתי. הוא התנפל עלי ותפס ביד אחת את שתי פרקי ידי, בחיי שלא ידעתי עד עכשיו עד כמה הבחור מגודל. ביד השנייה שלו הוא חסם את פי.
"את תסתמי ותקשיבי לי" הוא אמר בשקט מפחיד, "אם תעזי לגעת בי שוב…"
במהירות הוא שחרר אותי וצעד לאחור. ואז הוא פרץ בצחוק, כאילו סתם דיברנו בינינו. הבטתי לכיוון הדלת. דן עמד שם והביט בנו.
"הכל בסדר?" הוא שאל ונכנס לחדר
"בטח" ענה אחיו בנימה מצחיקה, "מאי רק סיפרה לי בדיחה ממש טובה. אבל אני רואה שאתם עסוקים, אני לא אפריע" הוא נתן בי מבט שלא הצלחתי להבין אותו ואז פנה החוצה.
"הוא פגע בך?" שאל דן
"לא" אמרתי והנדתי בראשי, "מה פתאום?"
"לא חשוב" הוא אמר והביט בי במבט שונה, בין מרחם למצטער. "תשמעי, אסור שאף אחד ידע שאת יודעת את האמת"
"האמת?" שאלתי בבלבול
"האמת על תמר" הוא אמר, קולו נסדק, "זה שהיא החליטה להתאבד ו…"
הפסקתי אותו, "אתה לא צריך לחזור על זה. שמעתי הכל אתמול"
הוא הנהן, "אני פשוט לא מאמין שהיא פשוט עשתה את זה לעצמה"
הנהנתי בתורי. "יש לנו מושג למה בכלל היא עשתה את זה?" שאלתי בשקט
הוא הניד בראשו. "אפילו לא קמצוץ של מידע" הוא אמר
"מתי…" השפלתי את מבטי לרצפה, "מתי הייתה ההלוויה?"
"ביום שישי בבוקר" הוא אמר, "ניסיתי להשיג אותך אבל היה נראה שנעלמת"
אתה לא יודע כמה אתה צודק. אמרתי לו בלב, זה היה מתי שסקראב תפס אותי ו..
רגע הצטמררתי מהמחשבה על מה שקרה לפני יומיים בסך הכל.
"את.." הוא הביט בי רגע ארך, "א צריכה לחזר לחיפה?"
לא הרמתי את מבטי, "אני חושבת שכן"
"תישארי רק עוד קצת" הוא כמעט התחנן, "בבקשה?"
הבטתי בו בשקט, "לא אמרתי לאף אחד שאני כאן. אמא שלי בטח מתה מדאגה"
הוא ליווה אותי עד לתחנת הרכבת וקנה לי כרטיס נסיעה.
"אני אחזיר לך את הכסף כשאני אקפוץ לבקר" הבטחתי
"זה בסדר" הוא אמר, "העיקר שתבואי לבקר יותר"
חייכתי בעצב, "בטח"
עברתי א השערים ושלחתי מבט לעבר דן שכבר הספיק להתרחק.
"אני לא יודעת אם אני אבוא" אמרתי לו, למרות שידעתי שהוא לא שומע, "הכל כאן זה יותר מדי בשבילי"