אבודה עונה 3 – פרק 23

דן לא הרשה לי לחזור בשעה המאוחרת חזרה לחיפה. התקשרתי אל אמא שלי כדי להרגיע אותה ואז התקשרתי אל סהר.
"היי" הוא אמר מהצד השני
"היי" אמרתי בשקט, "מה איתך?"
"אני בסדר" הוא אמר כאילו כלום לא קרה, "איפה את? רציתי לבוא לבקר אותך, אמא שלך אמרה שהלכת אל מאור. לא היית גם אצלו"
"הלכתי לבקר חברים ישנים" אמרתי "מאור עדכן אותך בכמה פרטים?"
"לא.. לא משהו מיוחד" הוא אמר ולא הוסיף
"יש לנו שיחה ארוכה לי ולך" אמרתי בחיוך עצוב, "תשמור על עצמך, סהר"
"בטח" הוא השיב, "לילה טוב, מאי"
ואז הוא ניתק. החזקתי את הפלאפון צמוד לאוזן עוד הרבה זמן. צליל הניתוק היה הדבר היחיד ששמעתי.
דן הניח יד על כתפי והביט בי, הסתובבתי אליו.
"הכל בסדר?" שאל
"אני.." היססתי ואז הודיתי באמת, "הכל מתפרק סביבי, אני לא יודעת מה לעשות"
"אני מבטיח לעזור לך, אם את מרשה לי"
חייכתי, "למה שלא נלך לישון? היה לי יום ארוך"
הוא הנהן, "בואי, אני אראה לך איפה את יכולה לישון"
אני ודן רבנו שעה שלמה על מי ישן ואיפה בחדר שלו. אני התעקשתי שהוא צריך לישון במיטה שלו ואני על המזרון בצד אבל הוא התעקש שאני אורחת אז… מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה של דן באמצע הלילה, חושבת על מה שעברתי.
החיים שלי הזויים, החלטתי ביני לבין עצמי. זה כמו סרט ממש גרוע, ברצינות.
נשמתי עמוק והתהפכתי במיטה. דן ישן בשקט במזרון הקטן שלו. חייכתי, תמיד הוא הצליח לישון בשקט. בטיולים שנתיים, במחנות של החבר'ה.. תמיד הוא היה הראשון להירדם…
והראשון לקום.
נזכרתי בחיוך איך הוא היה שופך מים על כולנו כדי להעיר אותנו בימים שיצאנו למחנאות בבית הספר. נזכרתי בכל כך הרבה ילדים שלא חשבתי עליהם בשנתיים האחרונות. הרגשתי כמו בוגדת, שנתיים שלא מצאתי זמן כדי להתקשר אל החברים שלי (וזה לא שהיו לי הרבה כאלה), לא מצאתי זמן כדי לבוא לבקר אותם. איזו מן חברה אני?
חשבתי על איך דן אסף אותי לבית שלו בלי לשאול שאלות, רק כי הייתי בצרה. כי הייתי אבודה ורציתי מישהו שיעזור לי לצאת מזה.
"לאט מצליחה להירדם?" הוא שאל פתאום והביט בי מהמזרן שלו
"למה אתה לא ישן?" שאלתי בחיוך
"באותה סיבה שאת כנראה לא מצליחה" הוא אמר, "גם את חושבת על תמר?"
השפלתי את מבטי. גם על תמר חשבתי, חשבתי איזו חברה רעה אני, הייתי אמורה להיפגש איתה בקיץ, לא הגעתי. לא דיברתי איתה מאז. לא התקשרתי, לא כלום. חברה רעה.
"כן, גם אני חשבתי עליה" אמרתי בצרידות, "איך יכול להיות שהכל קורה לי?"
"יש את האנשים עם המזל הטוב, שהכל הולך להם והם יוצאים חבר'ה צפונבונים" הוא אמר בחיוך "ויש את אלה שהגורל מתאכזר אליהם ומכה אותם פעם אחרי פעם.. אבל את יודעת למה אני שמח להיות אחד מאלה?"
הבטתי בו בשאלה, "למה?"
"כי אנחנו אולי סובלים, אבל אנחנו מבינים את היופי שבחיים יותר מכל אחד מהצפונבונים האלו" הוא אמר ברצינות ,הגורל מכה אותנו ואנחנו הופכים חזקים יותר. אנחנו תמיד נהיה חזקים יותר"
הבטתי בו בחיוך, "זה חכם" אמרתי
"סליחה, אני ממש חכם" הוא אמר
גלגלתי עיניים. "ממש"
"וואו!" הוא קרא בצחוק "נעלבתי!"
"מה? מה השתנה בזמן שלא הייתי שהפכתי להיות חכם?" שאלתי "בפעם האחרונה שבדקתי האיש החכם שבחבורה שלו הייתה…" השתתקתי.
הוא השפיל את ראשו והנהן, "תמר" הוא השלים.
"סליחה" אמרתי, "לא התכוונתי ל…"
"זה בסדר" הוא אמר וחייך אלי חיוך עקום, "אנחנו צריכים לזכור אותה, מה ייתן לנו לשכוח אותה? אנחנו צריכים לזכור אותה, לחיות את חייה"
חייכתי, "אתה צודק. אנחנו צריכים להמשיך את החיים בשבילה כרגיל. אבל להמשיך ולזכור אותה"
הוא הנהן ומצמץ בעיניו כדי להסוות דמעות.
"אני מבטיחה לך שלי או לך אין שום קשר לעובדה שהיא החליטה.."
"אני לא יודע" הוא אמר "מי אמר שזה לא באשמתי?"
או באשמתי. אמרתי בלב. מה אם זאת הייתה אשמתי?
"וזאת גם לא אשמתך" הוא אמר בשקט, כאילו קרא את מחשבותיי
שנינו נאנחנו וחזרנו לשכב על המיטות. "תודה על היום" אמרתי
"על מה?" הוא שאל
"על הכל. הצלת אותי מלעשות שטויות" אמרתי ולא הבנתי עד עכשיו כמה זה נכון
"לפחות חברה אחת הצלחתי להציל" הוא אמר באומללות והסתובב הצידה "לילה טוב, מאי"
"לילה טוב" אמרתי בשקט, עוצמת את עיניי.