אבודה עונה 3 – פרק 22

פשוט שוטטתי ברחובות תל אביב כמו רוח רפאים. התעלמתי מהצלצולים בפלאפון שלי, התעלמתי ממבטי העוברים והשבים. יכול להיות שהחברה שלי באמת מתה? לא. מני שיקר.
אבל אני לא יכולה להיות בטוחה בזה.
הרגשתי בחילה נוראית, כאילו אני עומדת להקיא.
המשכתי להסתובב ברחובות כשאני כורכת את המעיל שלי סביבי. הלכתי בלי מטרה מוגדרת, מבטי מושפל. ואז התנגשתי במישהו.
"אולי תשימי לב לאן…." הוא אמר בזעם ואז הוסיף בבלבול, "מאי?"
התכוונתי להמשיך במהירות על פניו אבל המילים שלו עצרו אותי. הרמתי את מבטי בפעם הראשונה וראיתי את הבחור: דן. בחור שלמדתי איתו לפני שנסעתי לחיפה.. ונשארתי שם.
חייכתי חיוך עקום והתכוונתי לעקוף אותו כשהוא תפס בעדינות את זרועי, "מאי?"
"היי, דן" אמרתי בשקט
"מאי!" הוא נתן לי חיבוק של חברים וחייך אלי, אבל כשלא הגבתי הוא הפך רציני, "הכל בסדר?"
"בטח" אמרתי
הוא הניד בראשו, "אני רואה עלייך שלא בסדר, מה קרה?"
"אתה הכרת את תמר" אמרתי פתאום, "אתה יודע מה…?"
"אוי.." הוא הביט בי בעצב פתאומי, "מתי סיפרו לך?"
"לפני כמה דקות" אמרתי בשקט וחזרתי להביט ברצפה. זה נכון. היא איננה.
תמר איננה.
"אבל בטח סיפרו לך את הסיפור שכולם רצו שתשמעי" הוא אמר במלמול לעצמו ואז הביט בי, "את היית החברה הכי טובה שלה, זאת זכותך לדעת"
"לדעת מה?" שאלתי. הוא לא הגיב וסימן לי בידו לבוא אחריו. עקבתי אחריו במשך עשר דקות עד שהגענו אל חוף הים. הים היה שקט, אדווה גלים נשמע לידנו כשהתיישבנו על החול.
"את צריכה לדעת את האמת" הוא אמר בשקט
"האמת על מה?" שאלתי
"על תמר" הוא אמר והביט בים, "מה את יודעת?"
"היא מתה ביום חמישי" אמרתי בשקט, מעכלת את המילים. "לא יותר מזה"
"היא לא סתם מתה" הוא אמר, "היא… היא.."
"היא מה, דן?"
"היא התאבדה, מאי" הוא אמר ודמעות הופיעו בעיניו "ואני חושב שזה באשמתי"
"רגע, רגע" אמרתי "תתחיל מההתחלה"
"היא כתבה מכתב, כדי שנדע מה קרה" הוא הסביר בשקט, "ואז היא.. היא תלתה את עצמה בחדר שלה. באתי אליה כדי לעשות שיעורי בית, ופתאום אני מוצא אותה ככה… מהתקרה.. מאי זה היה מחזה נוראי. לא יכולתי להביט בה" הוא השפיל את מבטו, "אני מודה. ברחתי"
הבטתי בו בעצב, הבנתי איך הוא מרגיש. אילו רק היה יכול לעצור אותה קודם, לומר לה משהו. "אבל זאת לא אשמתך" אמרתי
"זאת הייתה אשמתי" אמר, "אני.. הייתי חבר שלה במשך השנה האחרונה…"
נזכרתי שכשבשנה שעברה רציתי לבקר את תמר היא אמרה שהיא עם חבר שלה, אז לא האמנתי לה ועכשיו…
".. הייתי אמור להבין שמשהו לא בסדר, מאי" הוא אמר וכבש דמעות, "הייתי אמור להבין. הייתי צריך לראות שמשהו לא בסדר. אני כל כך מפגר"
תפסתי את ידו, "אתה לא מפגר!" אמרתי בתוקף
הוא הביט בי ועיניו החומות בחנו אותי, "איך את היית מרגישה אם היית יודעת שיכולת להציל את החברים שלך ולא הצלחת?"
חשבתי על זה. מצד אחד הצלחתי לעצור את סהר לפני כמה לילות. מצד שני.. אני מרגישה שאיבדתי אותו בזמן האחרון. הבנתי מה דן אומר. הוא איבד את הדבר החשוב לו ביותר והוא מרגיש אשם.
"אני מבינה אותך, גם אני הייתי מרגישה אשמה" אמרתי בשקט, "אבל האמת היא שזאת לא אשמתנו. לא אשמתך על שאיבדת את תמר ולא אשמתי שאיבדתי את סהר…"
"רגע" הוא עצר אותי, "סהר?"
"לא דיברנו הרבה זמן" אמרתי "עברתי חוויות מרתקות"
"אז אולי תספרי לי אותם?"
"אתה בטוח שיש לך זמן?" שאלתי
הוא צחק, "טוב לראות אותך פה, מאי. היית חסרה לי… ולתמר"
הבטתי בו לרגע ושנינו השתתקנו.
"אז אולי תספרי לי על סהר?" הוא שאל בחיוך
הנהנתי בחיוך, "מההתחלה? טוב, אז ככה: קודם כל היה מאור ש…"