אבודה עונה 3 – פרק 21

טוב, הייתי אמורה להגיע הביתה. משום מה מצאתי את עצמי עומדת בתחנת הרכבת של ת"א אחרי כמה תחינות לאנשים מכסף. רצתי ברחובות תל אביב לעבר המקום היחיד שהיה נראה לי בטוח במשך שנים. גם אם לא הכי נחמד, גם אם לא הכי חמים ונעים. המקום הכי בטוח.
הביתה.
הקשבתי בריכוז וכשהייתי בטוחה שאין איש בבית השתמשתי בסיכה כדי לפרוץ את המנעול.
פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה, נושמת לרווחה.
"אין כמו בבית" אמרתי בחיוך עקום
"כן, אני מסכים איתך" ענה קול
"מי…?"
"רק אני"
"גם אתה השתחררת?" שאלתי והבטתי בו בפרצוף חמוץ, "אתה אמור להשתחרר רק בשנה הבאה. בבקשה תגיד לי שלא ביקשת עזרה מסקראב. יותר גרוע, חשבתי שאתה במוסד. שהחיים שלך ישתנו"
"התחלת לדבר יותר מדי" מני נאנח וחייך אליי, "טוב לראות גם אותך"
"לא אמרתי שטוב לפגוש אותך" התכתי בכעס, "מה אתה עושה בבית שלי?"
"טכנית, זה לא הבית שלך"
"מה?" שאלתי
"זה הבית שלי" הוא אמר, "קניתי אותו מאמא שלך"
עצמתי עיניים בחוזקה אבל פרצופו הלועג של מני כבר נחרט בראשי. ניערתי את ראשי בכעס. "אתה משקר" קבעתי, "זה הבית שלי! שלי, שלי, שלי"
"אף פעם לא היית רכושנית" הוא אמר בעניין, "מה קרה?"
"יש לי מה להפסיד הפעם" אמרתי כשהסתכלתי על הדירה. הדירה הקטנה והמסכנה ששימשה בית שלי במשך יותר מדי זמן.
"יש לך מה להפסיד" הוא אמר בלעג וניער את ראשו בצחוק, "נו באמת. אין לך מה להפסיד בכלל, זוג החברים שלך נטשו אותך, אם כי מסיבות שונות אבל זה לא העניין. תמר איננה ו.. טוב, נשארת לבד. ממש כמו פעם"
שתי מילים הבנתי ממה שאמר. 'תמר איננה', זה מה ששמעתי
"מה הכוונה שלך?" שאלתי בכעס
"הכוונה היא שאיבדת…"
"לא זה אידיוט!" אמרתי בכעס "איפה תמר? מה קרה לה?!"
הוא חייך חיוך עצל ונשען על הספה, "זה סוד"
צעדתי לעברו בכעס והרמתי את אגרופי. "תגלה לי!" קראתי
הוא הביט באגרוף שלי וחייך בהתגרות. שלחתי אגרוף כדי להכות אותו אבל הוא התחמק וכבר עמד מאחורי כשהוא מכופף את ידי. "הפעם לא תפגעי בי, מאי.."
"לפגוע בך?" צעקתי בכעס, "עזרתי לך! אני מצילה אותך פעם אחרי פעם ואתה ממשיך לעשות שטויות!"
הוא כופף עוד קצת את ידי ואני זעקתי בכאב. "בכל מקרה.. אני לא הולך לגלות לך מה קרה לתמר הנחמדה שלך" הוא אמר, "את יכולה ללכת לברר אצל המשפחה שלה"
"אז תשחרר אותי כבר" אמרתי בכעס והוא שחרר את ידי, "תודה"
הוא חייך, "בבקשה"
הבטתי פעם אחרונה בדירה הקטנה. ידעתי שזאת הפעם האחרונה שאני אראה אותה.
"אני אשמור יפה על הדירה" הבטיח מני
הנהנתי בלגלוג, "אני בטוחה"
פניתי אל הדלת וכשפתחתי אותה שמעתי אותו מדבר אליי: "היא איננה"
"איננה?" שאלתי מבלי להביט בו
"תפסו אותה לפני כמה ימים עושה שטויות.." יכולתי לראות בבירור את החיוך שמתפשט על פניו גם בלי להביט בו, "אני כזאת השפעה רעה…"
הסתובבתי לעברו בזעם, "אם אני אגלה ש…"
"אני צוחק איתך" הוא אמר והיסס לרגע. "אבל האמת היא… שהיא באמת איננה"
"למה הכוונה?" שאלתי
"פשוטו כמשמעו" הוא אמר ועצב נמהל בקולו, "היא.. היא מתה ביום חמישי, כלומר לפני יומיים"
"אתה משקר!" אמרתי ונסגתי לאחור, "אתה משקר לי"
"למה לי לשקר על דבר כזה, מאי?" הוא שאל ברצינות ובעצב "היא הייתה באמת חברה טובה. ואני מצטער עליה. כל כך חבל…"
"אתה משקר!" קראתי בפאניקה
"תבדקי אותי" הוא אמר
פתחתי את דלת הדירה, "אני לא מאמינה לך!" אמרתי וטרקתי מאחורי את הדלת. ידעתי שזאת הפעם האחרונה שאני אטרוק את הדלת החלודה והישנה.