אבודה עונה 3 – פרק 20

מאור חקר אותי לא פחות טוב מאבא שלו. אני והוא ישבנו בחדר שלו כשסיפרתי לו את כל הסיפור וחשבנו על תוכנית חדשה.
"אי אפשר פשוט להוביל את אבא שלך אל המחבוא" אמרתי
"למה לא בעצם?" הוא שאל
"בגלל סמי" סיפרתי לו במהירות את הסיפור של סמי, את מה שאמר, איך שעזר לי ומה שביקש ממני.
"אבל אמרת שרק דון ויטו יכול לעזור לנו במקרה הזה"
"אני יודעת" אמרתי "זה גם מה שאני חשבתי"
"אז עכשיו אנחנו עם כמה בעיות: בואי נתחיל מההתחלה, בסדר?" שאל
הנהנתי בתגובה.
"דבר ראשון, אנחנו לא יודעים אם דון ויטו מעסיק אותנו ואם העסקה עוד בתוקף"
הנהנתי שוב, "אם הוא לא היה רוצה להמשיך לעבוד איתנו הוא היה אומר משהו… אלא אם כן הוא ציפה שסקראב יחסל אותי"
"או שאולי אנחנו עובדים כרגיל" מאור אמר, "יכול להיות שהוא לא יצר איתנו קשר כי אנחנו עדיין חלק מהעסק?"
חשבתי על זה, "יש סיכוי, אני לא יודעת"
"למה הוא לא יכול להגיד לנו?" שאל מאור, "למה אין שום דרך ש…"
המחשב של מאור צפצף באותה השנייה והתריע על דואר נכנס. פתחתי את הדואר עוד קודם על החשבון שלי למקרה כזה. עכשיו פתחתי את תא הדואר ומצאתי שם מכתב, ממי אם לא מידידנו ויטו…
"מאי היקרה" הקראתי כדי שמאור יקשיב, "אם הצלחת להינצל מסקראב העסקה שלנו עדיין בתוקף. אני מזכיר לך שתאריך היעד האחרון הוא יום רביעי הקרוב. אל תמהרי… חסוי"
"אז אנחנו עדיין משחקים את המשחק" מאור אמר
"אבל אנחנו לא רוצים לשחק את המשחק הזה יותר" אמרתי ובחנתי את המכתב, "אי אפשר לשלוח לו מכתב תשובה אם הוא חסוי… אין שום דרך לראות את המייל של מי ששלח את זה?"
"תני לי רגע" מאור הזיז אותי מעט ולחץ על כמה כפתורים במקלדת, הוא השתמש בעכבר ובמקלדת ועשה כל מיני דברים. בקושי הספקתי לעקוב אחרי התנועות שלו כשחלון נפתח ומאור התרווח על הכיסא בניצחון וחייך.
"בבקשה" הוא אמר
"מתי התכוונת להגיד לי שאתה האקר מחשבים?" שאלתי וחייכתי בהפתעה
הוא משך בכתפיו, "לא חשבתי שאני צריך לומר את זה"
דחפתי אותו בחיוך והבטתי במסך. דוא"ל יופי. הנחתי את אצבעותיי על המקלדת וכבר התכוונתי לכתוב משהו כשנעצרתי.
"מה קרה?" מאור שאל והביט בי בזהירות, החיוך נמחה מפניו
"מה יקרה אם לא נסכים לעשות את העבודה של דון?" שאלתי, "מה יקרה אם הוא יבוא לחפש אותנו?"
"היי, אבא שלי שוטר, אנחנו מוגנים" הוא חרץ לשון וחיכה שאני אצחק. אבל זה לא קרה.
"אני לא יכולה לצחוק על דבר כזה" אמרתי בזהירות, בוחרת מילים. "מה אם הוא ירצה להתנקם בנו על שעזבנו באמצע משימה?"
"תשמעי," מאור אמר ברצינות, "הוא מסר אותך לסקראב וקיווה להיפטר ממך. הוא כנראה חשב שאת מסוכנת מדי. אז למה שנעזור לו עכשיו?"
"כי הוא הסיכוי שלנו כדי להציל את סהר" עניתי
מאור הניד בראשו, "ומה אם לא? יש עוד אנשים שיוכלו לעזור לו"
"אתה לא יודע את זה" עניתי
"בטח שאני יודע את זה, אבא שלי מספר לי הכל, היו דברים מעולם מאי. בני נוער ניצלו מהדבר הזה וגם סהר ינצל"
"לא אמרתי שהוא לא!" השבתי בכעס, "אבל אתה לא יכול לדעת מה הוא חושב! הוא לא רוצה להיכנס לאחד ממוסדות הגמילה, אין לו שום עניין במקומות הנוראיים ההם!"
"איך את יודעת?" מאור שאל בכעס.
"כי אני הייתי במצב הזה, מאור!" קראתי בזעם וקמתי ממקומי, "אתה לא יודע כלום על בני נוער עזובים, מוכים או כאלו שלוקחים חומרים. אתה לא יודע ואני מקווה שלעולם לא תדע! אבל אני יודעת. אני חוויתי על בשרי כמעט כל תופעה שאבא שלך יכול לספר לך עליה! ובגלל זה אני יודעת שסהר לא יסכים להיכנס למוסד כזה…" נשמתי לרגע והוספתי, "וגם כי דיברנו על זה כבר"
"דיברנו?" הוא שאל
"אני וסהר"
"מה?!" מאור תפס אותי וטלטל אותי, עצמתי את עיניי בכוח, "את משוגעת? ראית אותו ולא אמרת לי?"
השתחררתי מהאחיזה שלו ופסעתי אחורה. "כן, ראיתי אותו" אמרתי "הייתי ביער, המקום שהראית לי… הוא…"
התקף חדרה פרץ ממני כשנזכרתי במילותיו של סהר. הוא רצה להתאבד. להתאבד.
"הוא מה?" מאור שאל ותפס את כתפיי, "את חייבת להגיד לי מאי! הוא חבר שלי כמו שהוא חבר שלך!"
"הוא רצה למות!" אמרתי "הוא ניסה להתאבד באותו הלילה, שמעת? הוא ניסה…" קולי נעלם ביבבות שלי ובבכי. לא הצלחתי לדבר והמילים שלי נשמעו קטועות. מאור נשך את שפתו, שואל את עצמו אם להמשיך לחקור אותי. הנדתי בראשי כשהתקרב אליי והלכתי אל הדלת.
"אני אלך" אמרתי בשקט ומחיתי דמעות, "לילה טוב"
"כן…" מאור נשמע המום. כנראה ניסה לעכל את המידע. "נתראה מחר. לילה"
סגרתי את הדלת מאחורי ורצתי חזרה הביתה.