אבודה עונה 3 – פרק 19

הדבר הראשון שעשיתי היה לרוץ אל הבית של מאור. דפקתי על דלת הדירה שלהם ואבא שלו פתח לי את הדלת עם מכשיר פלאפון באוזן, הוא אמר , "… הרגע מצאתי אותה".
הוא סימן לי להיכנס וחייך אליי כשסיים לדבר בפלאפון. הוא סגר את הדלת ופנה להביט בי. "ובכן…"
עצמתי את עיניי בכוח. "בבקשה אל תשאל" אמרתי
הוא לא דיבר, כנראה בחן אותי, פקחתי עיניים בזהירות. הוא ישב מולי וחיכה. ישבנו ככה בערך עשר דקות.
"אוקי, מה?" שאלתי
"אני לא שואל" הוא אמר ואפילו לא מצמץ, "אני רק מחכה"
אחרי עוד שתי דקות של שקט פתחתי את הפה. "אני לא מגלה לך כלום. אני פה וזה מה שחשוב, לא?"
הוא בחן אותי ושילב את זרועותיו על חזהו, "אנחנו יכולים להישאר פה כל היום"
"האמת שלא אכפת לי" אמרתי בחיוך, "דווקא נעים פה"
הוא צחק, "יש לך מזל שזה אני. שוטר אחר היה מכסח אותך מזמן"
זה היה תורי לצחוק, "שום שוטר לא כיסח אותי עד היום" אמרתי
הוא הרים גבה בעניין, "כמה פעמים כבר היית במשטרה?" שאל
נשכתי את השפה שלי והשתתקתי. שנינו חיכינו.
"עשרים" אמרתי. נוימן התכוון להגיד משהו כשהוספתי, "וחמש. אולי שש"
הוא פער את פיו בתדהמה. "איך..? מתי..?" הוא התאפס והביט בי, "בת כמה את בכלל?"
פרצתי בצחוק לנוכח שאלותיו. אבל האמת היא שהייתי נחמדה אל נוימן, הייתי במשטרה הרבה יותר פעמים, מספר התיקים שפתחו לי.. לא כיף.
אבל נוימן הוא חבר טוב, שלא לדבר על זה שהוא אבא של מאור. לא היה בא לי להפחיד אותו.
"אני בת שבע עשרה עוד מעט" אמרתי במשיכת כתפיים.
"שבע עשרה…" הוא מלמל לעצמו, "תמיד בגילאים צעירים כל כך…"
"משהו לא בסדר נוימן?" שאלתי בהיסוס
"אני.." נוימן הביט בי ואז הניד בראשו, "חומר מהמשטרה. חבל להבהיל אותך"
"על מה אתה מדבר?" שאלתי, "איזה מידע יש לכם על בני נוער ש…"
"היי אבא! אני בבית" מאור נכנס פנימה בפתאומיות, "יש חדש בנוגע ל…"
הוא הביט בי ואז באבא שלו, ואז חזר להביט בי. "היי" מלמלתי
"את בסדר!" הוא קרא בחיוך
"נו, בטח. מה חשבת? ש…" לא הספקתי להסביר כלום ומאור התנפל עלי בחיבוק דוב.
"את לא נורמאלית!" הוא אמר כשהצלחתי להשתחרר ממנו, "הפחדת אותי למוות! איפה היית? מי היה במכונית? יש לזה קשר ל…?"
נתתי למאור אגרוף והוא התכווץ מכאב והשתתק. נוימן הביט בנו בעניין.
"לא אמרת כלום על מכונית" נוימן פנה אל מאור, הבטתי במאור בכעס.
"אמרתי מכונית?" שאל מאור בצחוק מזויף וגיד את ראשו במבוכה, "התכוונתי.. אה…"
"שניכם לא זזים מפה לפני שתסבירו לי מה קורה" הוא אמר וכדי להדגיש את דבריו הוא פנה אל הדלת ונעל אותה. "מספיק לחכות מאי. ספרי לי הכל"
הנדתי בראשי, "אני לא יכולה"
לא היה לי אכפת לספר לו על סקראב אבל בשביל לספר על סקראב אני צריכה לחשוף פרטים נוספים. ובפרטים נוספים אני מתכוונת לדון ויטו, לסמי, הנהג הנחמד. ולמחסן הנטוש.
הכי הפריע לי היה סמי. המחשבה שהוא ייתפס באשמתי לא הייתה נעימה.
נוימן הביט בי ובפעם הראשונה ראיתי ניצוץ שונה בעיניו. עקשני, קשוח, וכועס. "את חייבת לספר לי מאי, זה לטובתך. אני מבטיח לך שמי שפגע בך לא יוכל לעשות את זה שוב. הוא ישב בכלא ולא תראי אותו יותר. הכל יהיה בסדר אם רק תגידי לי…"
לא יכולתי לשמוע יותר את הטפות המוסר של נוימן. התפרצתי, "אמרת את אותו הדבר על סקראב, זוכר את הבחור?. אתה יודע איפה הוא עכשיו נוימן? חופשי!. הבטחת לי שאני לא אראה אותו, לא אשמע ממנו, הבטחת שהוא לא יפגע בי!"
נשמתי עמוק בניסיון להירגע. נוימן עמד לומר משהו אבל אני עצרתי אותו כשהרמתי את ידי והוספתי בקול חלוש, "אבל אני מניחה שהוא פשוט לא ידע את זה. נכון? הוא לא ידע שהוא לא אמור לפגוע בי. אחרי הכל…" הרמתי אל נוימן מבט, "הוא אמור להיות בכלא עכשיו, אני לא אמורה לראות אותו. אבל מה זה משנה"
נוימן פתח וסגר את פיו כמה פעמים ואז השתתק. מאור הביט בי ורק אני פרצתי בבכי, כמו ילדה בת חמש.
מאור זינק ועטף אותי בחיבוקו, "היי. זה בסדר" הוא אמר בשקט, "את בסדר, עכשיו הכל בסדר"
המילים שלו הגבירו את הבכי שלי, הוא החזיק אותי קרוב אליו ומחה את הדמעות שלי.
"לפעמים זה נראה לי יותר מדי…" אמרתי בקול משתנק, "סהר, סקראב, אתה…"
מאור הביט בי לרגע בחיוך. "גם אני יותר מדי?" שאל
"יותר מדי נחמד" אמרתי בכנות והשפלתי את ראשי, "אף אחד לא היה נחמד אלי כמוך. טוב, פעם הייתה מישהי, החברה הכי טובה" אמרתי במרירות.
"ומה קרה?" הוא שאל בשקט, עדיין מחזיק בי.
"היא עזבה אותי"
לקחתי נשימה עמוקה ומעורערת והבטתי בנוימן כשאני מוחה דמעות.
"אתה צריך לתפוס את…"
"נדבר על זה בפעם אחרת" הוא אמר וקם ממקומו, "אני יוצא לתחנה. תשמרו על עצמכם"
"אבל נוימן" אמרתי בהיסוס והוא הסתובב אליי, "אם תמצאו עוד אנשים עם סקראב… אם יהיה שם מישהו נוסף, תעדכן אותי, בסדר?"
"אין בעיה. רק תשמרי על עצמך, ילדונת" הוא אמר ואני פרצתי בבכי.
אף אחד מהם לא הצליח להבין למה.