אבודה עונה 3 – פרק 18

אני מרגישה מיואשת. בערך צהריים והבטן שלי מקרקרת. אני סופרת סדקים בתקרה מרוב שעמום והייתה לי הרגשה מגעילה כל הבוקר. תחושת בטן.
כשסוף סוף מישהו פתח את הדלת היה כבר לילה. אבל זה לא היה סקראב וזה לא היה אחד מהבחורים המגודלים שלו. זה היה לא אחר מאשר סמי, הנהג של אתמול.
"מה אתה…?" שאלתי אבל הוא סימן לי באצבע לשתוק
"אני מוציא אותך מפה" הוא לחש וסימן לי לבוא בעקבותיו. לא היה אף אחד במחסן. האם הם פשט עזבו והתכוונו להרעיב אותי למוות? או יותר גרוע- לשעמם אותי למוות?
"אבל אין פה אף אחד" לחשתי בתשובה, "אז למה אנחנו לוחשים"
"ששש" הוא השתתק והביט החוצה מהדלת הוא חיכה כמה רגעים ואז פנה אליי. "קדימה"
צעדנו בשתיקה כמה דקות ואז נעצרנו ליד מכונית שחורה שלא היה אפשר לראות בחושך.
"כנסי פנימה" הוא לחש ופתח את הדלת
נכנסתי בזהירות. הוא התיישב במושב הנהג וסימן לי בידו להתכופף כדי שלא יראו אותי.
"אנשים רבים עובדים אצל סקראב" הוא אמר אבל הביט קדימה, הוא חלף על פני אנשים וקולות כלשהם ששמעתי במעומעם והמשיך הלאה. אחרי עשר דקות שלא נשמתי בהן הוא הביט בי דרך המראה. "את יכולה לקום"
התיישרתי וחגרתי חגורת בטיחות. "תודה" מלמלתי
הוא הנהן בתשובה והתרכז בנהיגה. "אין בעד מה"
"אבל למה?" שאלתי "למה אתה עוזר לי?"
הוא הביט בי דרך המראה. "אף אחד לא צריך לסבול את סקראב" הוא אמר. נסענו בשתיקה עוד כמה דקות ואז הוא נעצר ליד מרכז קניות בעיר חיפה. "תדעי איך לחזור מפה?"
"כן" אמרתי ביובש, "תודה סמי"
בדיוק כשעמדתי לפתוח את הדלת הוא אמר, "יש לי ילדה בת גילך" הבטתי בו וחזרתי לשבת, "הייתה. הייתה לי ילדה בגילך"
"מה…" שאלתי "מה קרה לה?"
"העבודה שלי הרגה אותה" הוא אמר ואפילו לא מצמץ. "עבדתי בשביל סקראב. הוא היה מסוכסך עם אנשים ששנאו אותי…" הוא הביט בי ישירות ועיניו ננעצו בעיניי, "האנשים ביקשו נקמה בי והם פנו אל סקראב. הוא שלח אותם אל הבית שלי. הכל כדי לפתור את הסכסוך.." הוא הביט קדמה, "הם רצחו את הבת שלי. את הבת היחידה שלי"
שתקתי. סקראב הוא מפלצת. "איפה.. איפה הייתה אשתך?" שאלתי בשקט
"היא מתה בבוקר הקודם. ממחלת לב" הוא אמר ולא הביט בי. "ההלוויה שלה הייתה בבוקר. קברתי את ביתי ליד הקבר שלה באותו הערב. את הבת היחידה שלי"
השפלתי את מבטי ולא אמרתי כלום. דמעה נצצה על הלחי שלי, "אני כל כך מצטערת" לחשתי.
"כששמעתי שאת נשארת אצל סקראב.." הוא פנה להביט בי, "זה הפחיד אותי. פחדתי שהנבל יחזור על מה שעשה לי. אני השתגעתי מפחד ובאתי לעזור לך. אולי אני רכרוכי, ואני אשלם בכך בעבודה שלי אצל דון עכשיו…" הוא חייך "אבל אני אדע שזה היה שווה את זה"
"תודה" לחשתי ופתחתי את הדלת
כשסגרתי אותה החלון של הנהג נפתח והוא הביט בי, "את תהיה בסדר מפה, נכון?"
הנהנתי, "בטח. ו.. אם תרצה, אתה מוזמן לבוא לבקר אצלי בבית" הוספתי בשקט
"מה אמרת?" הוא שאל
"הצלת אותי. את החיים שלי" אמרתי, "אני חייבת לך. אתה תמיד מוזמן לקפוץ אל הבית שלי לביקור…" נתתי לו את הכתובת שלי ואת מספר הפלאפון, "אוי שיט! השארתי אותו במחסן"
בחיוך, סמי שלף את הפלאפון שלי, "חשבתי על הכל"
"תודה סמי" אמרתי, "אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה אני מודה לך"
הוא הנהן, "אם את רוצה אני יכולה לבקש ממך טובה"
"תבקש" אמרתי, "כל מה שתרצה"
"אל תעבדי עם דון" הוא אמר, "בבקשה אל תסכימי לתנאים שלו. יש אנשים שיעזרו לחבר שלך בלי תנאים ומשימות. את לא בנויה לעולם הפשע. מגיע לך יותר מזה"
הבטתי בו ולא ידעתי מה לומר, "אני חייבת לעזור לחבר שלי"
"הבת שלי רצתה לעזור לי" הוא אמר ותפס את ידי דרך החלון, "היא שלמה על כך בחייה. בבקשה מאי אל תחזרי על הטעות הזאת"
הנהנתי בראשי. "איך קראו לה?" שאלתי
"שיר" הוא אמר ושחרר את ידי, "קראו לה שיר"
"תודה סמי, על הכל"
"תשמרי על עצמך, ילדונת" הוא אמר ונתן גז.
כל מה שנשאר ממנו היה ענן אבק.