אבודה עונה 3 – פרק 17

ישבתי בחדר שמתחבר אל המחסן. הוא לא היה מעוצב כמו החדר השני, היה בו קרש שאמור להיות מיטה וזהו. תא כלא.
אפילו גרוע מזה.
סקראב עוד לא "סגר את הפינה" בינינו ואני מצטמררת למחשבה על זה.
לפני שהמגודלים דחפו אותי לפה ונעלו את הדלת הם החרימו ממני כל מכשיר שעלול לעזור לי: את הפלאפון שלי, את הפנס שתקוע לי בכיס האחורי, והאולר שלי.
והאולר הזה היה מתנה מסהר!
בכל מקרה, לא היה לי כלום עכשיו כדי לאותת למישהו שאני פה. למעשה אני לא בטוחה שמישהו היה רואה אותי בכל מקרה, המקום נראה נטוש לחלוטין.
נאנחתי ונשכבתי על הקרש. הוא היה קטן וקר. בדיוק כמו הרצפה. כבר החלטתי שעדיף לישון על הרצפה במקרה הזה. הורדתי את הז'קט שלי ופרשתי אותו על הרצפה.
בדיוק כשנשכבתי עליו וחשבתי שאני אקבל חופש סקראב הופיע מעליי וחייך חיוך מעצבן.
"שעת השינה כבר הגיעה?" הוא שאל במתיקות
הסתובבתי הצידה כשהוא כרע לידי, "עזוב אותי סקראב. נדבר מחר"
"הו לא" הוא אמר וסובב אותי אליו, "את זוכרת שיש לנו עניין סגור, לא?"
הנהנתי והתרוממתי לישיבה. השענתי את גבי על הקיר. "מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"לא הרבה" הוא אמר ומבטו נדד על גופי. תפסתי את הז'קט וכיסיתי את עצמי.
"אתה ממש דוחה" התזתי בכעס
"אולי" הוא אמר והביט בי, קולו הפך צרוד. בלעתי רוק בכוח.
"ואם אני לא אסכים?" שאלתי בפחד ונדחקתי אל הקיר
"אה, תראי, זה לא שהמשטרה תבוא שוב לעזור לך" הוא חייך בציניות "אז אני אעשה את זה בכל מקרה"
נשכתי את שפתי, "יש.. יש משהו אחר שתסכים שאעשה?" שאלתי בשקט
הוא הרהר והביט בי בעניין, "אני לא חושב, מאי" הוא אמר לבסוף
הנהנתי בשקט, "הבנתי"
"נתראה בבוקר" הוא אמר וקם ממקומו
"אבל.. חשבתי ש.." התחלתי למלמל
"אל תשדלי אותי ילדה" הוא אמר וסגר את הדלת מאחוריו
נשמתי עמוק. אולי מאחורי כל המפלצת הזאת יש אדם נחמד למרות הכל… נזכרתי ביום שבו תפס אותי במחסן ההוא וכלא אותי שם. איך קרא למשטרה לעזור לי במקום להשתמש בי כשוחד נגד אבא שלי.
אבא שלי.
אני לא יודעת למה אבל פתאום פרצתי בבכי. אבא שלי איננו! נראה שרק עכשיו הצלחתי להבין את המילים האלו, כי אפילו בהלוויה שלו לא בכיתי, כשחושבים על זה לא ביכיתי מעולם על שאיבדתי אותו… עד הרגע הזה.
ניגבתי דמעות בזמן ששאלתי את עצמי מה עובר עליי. נשענתי על הקיר וחשבתי על החיים המטורפים שלי. נראה שאף אחד לא מת עלי. תמיד יש מישהו שמנסה להשתמש בי.
סקראב, מני, דון ויטו… וזה רק תוך שנתיים- שלוש. מדהים.
המשכתי להרהר לעצמי. מה יקרה הלאה מפה?
האם מאור כבר דיבר עם אבא שלו והם בדרך לפה? וגם אם אני אלך מכאן מה נעשה בנוגע לסהר? הם גם היום הוא ילך ליער וינסה… ?
המחשבה הפחידה אותי ותמונה של סהר שכוב על הרצפה, כשלידו רובה ומראשו זולג דם קפצה לי מול העיניים והפחידה אותי למוות.
"הוא לא יעשה את זה" מלמלתי לעצמי "הוא לא יעשה את זה. הוא לא יעשה את זה…"
המשכתי לחזור על המשפט. אולי אם אני אחזור עליו מספיק פעמים אני עוד אאמין בו.
בבוקר החדר עדיין היה חשוך. הדרך היחידה שידעתי שבוקר היא העובדה שציפורים צייצו איפשהו במרחק.
פיהקתי וגיליתי שישנתי בגבי אל הקיר. כל הגב כאב לי וגנחתי כשהתרוממתי על הרגליים והתמתחתי. שמתי על עצמי את הז'קט שלי והתיישבתי על הקרש, מביטה בתקרה. במוקדם או מאוחר מישהו יבוא.
אני רק מקווה שזה יהיה במוקדם.