אבודה עונה 3 – פרק 16 חלק ב'

"אוו, איזה מחזה יפה" אמר סקראב בלגלוג, "שמישהו מהחבר'ה של דון ויטו יגלה חולשה.. איזה יופי"
"אז מה אתה רוצה סקראב?" שאלתי בכעס
"בואי, שבי" הוא חייך והביט בי, "אני מבטיח לא לעשות לך כלום. בינתיים"
סובבתי כיסא והתיישבתי כשמשענת הכיסא מלפני. כמו מגן. השענתי את ידי על המשענת וחיכיתי.
"אז מה שלומך מאי?" הוא שאל
"פשוט תודה בזה" אמרתי
"להודות…" הוא אמר בחיוך, "תלוי במה. במה את רוצה שאני יודה?"
"אתה נתת את החומר לסהר" אמרתי בכעס וגועל, "נכון או לא?"
המחשבה על כך עלתה לי רק לפני מספר דקות אבל עכשיו, אחרי שחשבתי על זה הבנתי שלסקראב היו מלא הזדמנויות להיטפל אל מאור כשהיו לבד.
"נערה פיקחית" הוא חייך והטה את ראשו הצידה, "אז מה עוד את יודעת?"
"נתת לו את החומר מתישהו" אמרתי, משלימה את הסיפור בראשי, "אתה.. נתת לו את המספר שלך או משהו. אחרי שהוא לקח מנה אחת הוא היה חייב להשיג לעצמו אספקה. הוא התקשר אלייך"
השתתקתי כשסקראב הנהן, "יפה מאד"
"למה?!" שאלתי בצרידות "אבל למה סהר?!"
"בגלל שידעתי שתגיבי ככה" הוא אמר ברצינות, "אמרתי לך שאני שונא כשדברים מפריעים לי. ואת הפרעת לי"
"אה" אמרתי בציניות, "הפרעתי לך גם כשניסית לעשות.. אתה יודע מה"
עדין לא יכולתי לבטא את הדבר המגעיל ההוא.
"טוב, האמת היא שגם אז הפרעת לי" הוא אמר בחיוך, "אחרי הכל, לא הצלחתי לעשות כלום. נכון?"
"לא הצלחת?" שאלתי בכעס, "חתיכת….!"
התנפלתי עליו והספקתי לשרוט את פניו לפני שזוג מגודלים תפסו את זרועותיי ומשכו אותי לאחור.
"איזה כיף כשהרוב בצד שלך" סקראב אמר בציניות
"כמה זמן החברים שלך כאן?" שאלתי בכעס כשהוא ניקה דם מלחיו. פגעתי בו בדיוק איפה שפגעתי גם בפעם הקודמת.
"את יודעת לפגוע בדיוק באותה הנקודה" הוא אמר בציניות, "והחברים שלי היו כאן כל הזמן"
חייכתי בציניות, "באמת כיף כשהרוב בצד שלך"
הוא הנהן ואחד מהחברים שלו סובב את הכיסא כשהשני מושיב אותי בו.
"אם תשבי יפה הם לא יעשו לך כלום" אמר בלגלוג. "בסדר?"
"ואם אני אנסה לקום?" שאלתי
שני המכוערים שלפו סכינים.
"אז יהיה חבל עלייך" אמר סקראב
הבטתי בסכינים ואז חזרתי להביט בסקראב. "אז מה אתה רוצה?" שאלתי
"אה…" הוא חייך, "פה מתחיל כל העניין"
"דבר לעניין סקראב" אמרתי "יש לי חבר להציל"
"מי, סהר?" שאל סקראב בצחוק, "נראה לך שדון יעזור לך אחרי שהמשטרה שמעה עליך?"
עליך.
סקראב לא יודע שמאור היה חלק מהמשימה הזאת.
יש לי עוד סיכוי.
"לא" אמרתי באומללות "הוא לא יעזור"
"אבל אני מכיר מישהו שיעזור" הוא אמר וניפח את חזהו בגאווה
"אתה?" שאלתי בזלזול
"נו, בטח" הוא אמר
"כן. ברור" מלמלתי, "אז מה אתה רוצה?" שאלתי בקול רם יותר
"אז שוב: כאן העניין מתחיל" הוא אמר "אחד, יש לי ולך עניין לא סגור מהפעם האחרונה שנפגשנו. דבר שני… אני לא סגור מה אני רוצה בתמורה"
"אז מה תעשה בי?" שאלתי והתחלתי להילחץ
"קודם כל נטפל בעניין הלא סגור" הוא אמר בחיוך זדוני, "את לא חושבת שכדאי לסגור את הפינה הזאת?"