אבודה עונה 3 – פרק 15

ביום שישי ישבתי עם מאור בבית הקפה האהוב עלינו. כל אחד מאיתנו שתה כוס שוקו חם כששני שוטרים חלפו לידנו, הביטו בנו לרגע ואז המשיכו בדרכם כשהם מהנהנים לעברינו.
מצמצתי והבטתי במאור, "מה זה היה?" שאלתי
הוא משך בכתפיו, "משטרה?"
"עוקבת דווקא אחרינו?" שאלתי ושתיתי עוד קצת מהשוקו
"מה אני יודע?" הוא שאל
"יותר משאתה אומר" אמרתי ברצינות והבטתי בו ברוגז, "מה קורה מאור?"
"אני.. דיברתי עם אבא שלי אתמול בערב" הוא הודה
"אתה.." הבטתי בו בתדהמה, "אתה עשית מה?!"
הוא הביט בי ושוב משך בכתפיו. "סיפרתי לאבא שלי כמה דברים אתמול"
הכרחתי את עצמי להירגע, "מה סיפרת?"
"כמה דברים על סהר, כמה דברים על דון ויטו"
"ועל המשימה שלנו?" שאלתי בחרדה
"לא ממש" הוא אמר, "רק שאנחנו צריכים לעשות משהו"
"אתה יודע מה דון יעשה לנו?!" שאלתי בפחד והכרחתי את עצמי להוריד את טון דיבורי, "אתה מבין איך סיכנת אותנו? הוא עוד עלול להרוג אתנו!"
"זה בדיוק העניין מאי" הוא ענה והביט בכביש הריק, הוא חזר להביט בי, פחד ניבט מעיניו, "לא בא לי למות בזמן הקרוב. אני לא חושב שגם לך זה בא בכיף"
"אז למה סיפרת?"
"כדי להגן עלינו!" הוא אמר
הנדתי בראשי, "אתה לא נורמאלי!" אמרתי
"למה? כי אני מנסה להגן עלינו?"
"כי אם לא היית מספר לא היה קורה לנו כלום! דון ויטו הוא אולי אדם מפוקפק אבל הוא נאמן. הוא שומר סודות ומשימות שהוא שולח אנשים לעשות… הוא שומר על הדברים האלה כמו כספת! הוא אף פעם לא מוציא כלום החוצה. ככה אף אחד לא מצא אותו עד היום!"
הוא חשב על זה לרגע אבל אני לא עצרתי כדי להקשיב לו, "אם לא היית אומר כלום לא היה קורה לנו, אבל עכשיו.. זה עניין של זמן לפני שהוא ישמע שהמשטרה יודעת"
מלצרית חייכה אלינו ושאלה אם הכל בסדר, "הכל מצוין. תודה" מאור השיב בחיוך ואז חזר אליי. "אז מה עכשיו?" הוא שאל
"רוב הסיכויים שדון יבטל א המשימה שלנו" אמרתי במרירות, "אבל זה אומר שהוא לא יעזור לסהר ואז.."
"בדיוק" הנהנתי בשקט
הוא נאנח ודפק את הראש שלו בשולחן.
"מאור!" יישרתי אותו, "זה לא יעזור לנו!"
"אז מה נעשה?" הוא שאל "דפקתי הכל. סהר יכול למות מאי, אנחנו… אני הרגתי אותו עכשיו"
"אולי תירגע?" שאלתי "הוא לא ימות! אני.. אנחנו לא ניתן לו!"
"איך את בטוחה כל כך?" הוא שאל והביט בי בעיניים לחות, מחיתי דמעה אחת שחמקה ממנו והבטתי בו.
"אני בטוחה. אני מבטיחה לך שנצא מזה" חייכתי בעגמומיות, "מבטיחה"
הוא הנהן, "פשוט.. סהר הוא חבר טוב שלי. אני לא רוצה לאבד אותו"
"גם אני לא רוצה לאבד אותו" אמרתי "ואנחנו לא נאבד אף אחד"
"מבטיחה?"
"נשבעת"
יצאנו מבית הקפה ומאור עשה שיחת טלפון לאבא שלו בזמן שאני הבטתי בכביש.
הרחוק היה ריק מאדם, היום היה קריר מעט ועננים אפורים כיסו את השמיים.
הבטתי במדרכה וספרתי סדקים. חריקת מכונית גרמה לי להרים את ראשי. מכונית שחורה חנתה סמוך אליי. בחור מגודל יצא מדלת הנהג פתח את דלת הנוסעים וסימן לי להיכנס. ראשו היה מורכן וקולו היה חד.
"או שתכנסי פנימה או שאני אכניס אותך" הוא אמר "יש לך פגישה עם חבר שלך"
"כן בטח" אמרתי ולקחתי צעד אחורה.
לפני שהספקתי לומר דבר נוסף הבחור תפס אותי ודחף אותי פנימה.
"מה..?" הבטתי מחוץ לחלון בפחד, "מאור!"
מאור הסתובב וראה את הנהג סוגר את הדלת מאחורי, הוא התחיל לרוץ אל המכונית.
"וואו!" הוא צעק "עצור!"
הנהג חגר את עצמו ולחץ על הגז. המכונית זינקה והדבר האחרון שראיתי היה מאור מדבר במהירות בטלפון.
אולי יש לי עוד סיכוי, אחרי הכל מאור דיבר עם אבא שלו.
המכונית שעטה במורד הרחוב, ניסיתי לפתוח את הדלת אבל היא הייתה נעולה מבחוץ.
הנהג בחן אותי, "אני מציע לך לחגור ולא לעשות בלאגן"
"ואם אני לא רוצה?" שאלתי בכעס, "אני יכולה לצרוח עד שמישהו ישים לב שמשהו כאן לא בסדר"
"ואז אני אשתמש בכוח" הוא איים ואני השתתקתי, "את יותר נחמדה כשאת שותקת" הוא אמר וחייך חיוך מעצבן
"כן, בטח" אמרתי וחגרתי חגורה, "כבר אמרו לי את זה בעבר"
שתקנו במשך עשרים דקות, הפסקתי לנסות לנחש איפה אני, הכבישים והמקומות התבלבלו בראשי ולא היה לי מושג איפה אנחנו.
לבסוף עצרנו ליד מחסן נטוש (דומה למחסן שבו סקראב תפס אותי) והנהג חייך אליי.
"קדימה, החוצה" הוא אמר
"איפה אנחנו?" שאלתי
"מה זה משנה?" הוא שאל
"מי רוצה לפגוש אותי?"
"חבר שלך" הוא חייך בזדוניות, "דון ויטו. אלא מי?"