אבודה עונה 3 – פרק 14 חלק ב'
"סהר!" קראתי בבהלה והזדקפתי במיטה. החדר היה חשוך, זאת הייתה שעת לילה מאוחרת. ניסיתי לנשום עמוק ולהירגע. חלום, בסך הכל חלום.
ירדתי מהמיטה ולבשתי חולצה, מכנסי ג'ינס ומעיל עור. נעלתי את נעלי הספורט שלי ולקחתי את המפתח של הבית. דחפתי במהירות גם את הפלאפון שלי ויצאתי החוצה.
השעה הייתה אחד לפנות בוקר בערך. רחובות חיפה היו שוממים. כל בן אדם נורמאלי ישן בבית שלו. אבל אני לא נורמאלית.
מעולם לא הייתי.
נאנחתי והמשכתי ללכת, בלי שום מטרה מכוונת.
מצאתי את עצמי עומדת מול אותו היער שמאור לקח אותי אליו. הבטתי בחשכה מלפנים.
"זה בטח לא כזה נורא" אמרתי לעצמי כשצעדתי פנימה.
מצאתי את המקום שבו אני ומאור ישבנו קודם. הוצאתי מעץ המחבוא את השמיכה והתיישבתי על האדמה, כיסיתי את עצמי בשמיכה. הרוח הקרה צמררה אותי.
ואז ענף נשבר לא רחוק ממני. הבטתי סביבי בבהלה. "מי זה?" שאלתי
"מאי?" הוא שאל, "אני לא מדמיין? זאת.. זאת את?"
התרוממתי ואז ראיתי אותו יוצא מבין העצים.
"סהר" חייכתי במהירות, "אתה בסדר!". לפני שהוא הספיק לומר משהו רצתי אליו ונתתי לו חיבוק. "איך אתה מרגיש? אתה.. הכל בסדר?"
"אני בסדר, תודה על הדאגה" הוא אמר וחייך, "תשמעי…"
הוא השתתק ואז כשפנה לדבר גם אני דיברתי: "אני מצטערת"
"אני מצטער"
"תתחילי את" הוא אמר בשקט, התיישבנו על האדמה והתעטפנו בשמיכה.
"אני.. אני מצטערת שהכנסתי אותך לזה. אני כל כך מצטערת. זאת הייתה אשמתי"
"על מה את מדברת?" הוא שאל. אבל הוא לא היה לחוץ כמו שחשבתי שיהיה. להפך, הוא היה רגוע. כאילו התכונן לשיחה הזאת
"הייתי בבית שלך… אני.. אני יודעת מה הבעיה שלך" הודיתי, "אני כל כך מצטערת"
"אבל למה שתצטערי?" הוא שאל ואני הרמתי את ראשי ככה שיכולתי לראות את פניו
"זאת אשמתי שנכנסת לעסק הזה" אמרתי
"ומי אמר את זה?" הוא שאל
"איך אתה בכלל יודע?" שאלתי לאחר שתיקה
"מאי, את לא יכולה לגנוב את האספקה של מישהו בלי שהוא ידע" הוא חייך חיוך עקום, "וזאת לא אשמתך. ממש לא"
"אבל.." השתתקתי והשפלתי את מבטי, "אז איך זה קרה?"
"אנחנו יכולים לדבר על משהו אחר?" הוא שאל, "האמת היא שאני לא רוצה לדבר על זה"
"סהר, יש אנשים שיכולים לעזור לך" אמרתי "אתה חייב לתת להם לעזור לך, אתה לא יכול להרשות לעצמך להיכנס לעסק הזה! בבקשה, אל תעשה את זה לעצמך"
"לעשות מה לעצמי?" הוא חייך, "מאי אני מרגיש מצוין מאז שהתחלתי לקחת את החומר שקיבלתי. אני כבר לא דואג, לא אכפת לי מכלום…"
"גם לא ממני" הערתי, "או ממאור"
זה היה תורו להשפיל את מבטו, "כן" הוא הודה, "התעלמתי מכם. לא רציתי שתדעו, פחדתי שתשנאו אותי, פחדתי ש…" הוא הרים אליי את עיניו, הן היו אדומות, כאילו עמד לפרוץ בבכי. "אני.. מאי, אני ניסיתי להתאבד היום"
"עשית מה?!" שאלתי באימה ואחזתי בפניו בידי
הוא הושיט יד למעיל שלו והוציא משם רובה, "הוא של אבא שלי…" סהר הודה
הבטתי בו בזעזוע, "מאיפה קיבלת את הרעיון הזה?! שלא תעז לעשות דבר כזה בחיים, אתה מבין אותי? מה… מאיפה הרעיון הזה בא לך?"
הוא הביט בי בעצב. המשכתי להחזיק את פניו והכרחתי אותו להביט בי כשדיבר, "אני.. ידעתי שאת יודעת, הייתי בטוח שאת שונאת אותי. רציתי להתאבד ולגמור עם זה. רציתי לעשות את זה במקום רחוק, כדי שכשימצאו אותי יהיה מאוחר מדי, התכוונתי לבוא לפה… ואז ראיתי אותך" הוא הביט בי "האמת היא שאני רוצה להפסיק להשתמש בדבר הזה. אבל אני לא יודע איך… אני לא מסוגל" הוא השתתק.
"סהר…" הבטתי בו ומחיתי מעיניי דמעה, "אתה לא יכול לעשות את זה. תבטיח לי שלא תעשה שום דבר כזה. תבטיח לי עכשיו"
"אני לא יכול מאי" הוא הודה ושיחרר את פניו ממני, "אני לא מסוגל"
"בבקשה סהר" התחננתי, "אני עושה את זה לטובתך. אתה חייב להבין: יש אנשים שיכולים לעזור לך. אנשים מוסמכים, הם יוציאו אותך מזה. בדיוק כמו שהם הוציאו אותי מזה"
הוא בחן אותי בשקט. שוקל את דבריי.
"אני לא רוצה ללכת למכון גמילה" הוא אמר בשקט, "אני לא מוכן"
"אתה חייב סהר" אמרתי, "זה המקום היחיד שיצליח להציל אותך"
"אני לא יכול"
"סהר. תביט בי" הוא הרים את ראשו, "אתה חייב להבטיח לי שלא תנסה להתאבד. מובן?"
הוא הנהן, "ומה עם מכון הגמילה?"
"אנחנו נדבר על זה בפעם אחרת" אמרתי, "אבל מספיק עם ההתעלמות הזו. אנחנו חייבים לעזור לך"
"אל תגידי למאור!" הוא אמר במהירות, הוא תפס את ידי, "בבקשה מאי. אל תגידי לו עוד כלום. אני.. אני צריך לומר לו את זה בעצמי"
הנהנתי, "אני מבינה אותך" הודיתי. התחלתי לרעוד.
"קר לך?" הוא שאל. הוריד את המעיל מעליו ותלה אותו על כתפיי, "בואי, נחזור הביתה"
כמה זמן חיכיתי לשמוע את סהר אומר את המשפט הזה 'נחזור הביתה'. משם הכל היה אמור להסתדר. אבל זה לא הסתדר.
סהר הגיע עד לפתח הבית שלי ואז חייך אליי חיוך עקום ואני הושטתי לו את המעיל שלו.
"תודה" הוא אמר ולקח אותו.
וזהו. הוא פשוט הסתובב והלך.
נכנסתי בשקט פנימה וחזרתי לשכב על המיטה. "מה יהיה איתנו?" שאלתי בשקט
עצמתי את עיניי. שום חלום לא תקף אותי הפעם.
תגובות (3)
תמשיכיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי מייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הי ירדן סיפור מרשים ביותר ואנא תמשיכי תודה ממני בקי ♥
וואו חזק! אבל מרגש וממש יפה, המשך עכשיו!!!