אבודה עונה 3 – פרק 12

דון ויטו נכנס למכונית למבורגיני בצבע שחור כמו הלילה, גם החלונות היו בצבע שחור אוטם, הוא התיישב מאחור וסימן בידו שניכנס אחריו. הדלתות נסגרו וננעלו.
"אז ככה" הוא חייך "אני צריך טובה, יש לי… עבודה שצריך לטפל בה, אתם יכולים לעשות את העבודה בשבילי ואז אני אעזור לחבר הקטן שלכם"
"ואם לא נקבל עלינו את העבודה?" שאל מאור ונלחץ מעט מהדלתות הנעולות
"לצערי זה כבר לא נתון לוויכוח" דון ויטו צחק, "לא שמעתם שאסור לתפוס טרמפ עם זרים?"
"אתה לא בדיוק זר" אמרתי, נזכרתי שפעם אחת, רק אחת, מני סיפר לי עליו והראה לי תמונה שלו. עכשיו הבנתי מאיפה היה לי מוכר מראהו.
"אני לא?" שאל דון בצחוק והטה את ראשו אחורה כשצחק, "תשמעי מאי, את משהו מיוחד"
"אפשר לומר את אותו הדבר עליך" השבתי ומאור הניח יד על החלון
"אז מה תעשה? תחטוף אותנו?" הוא שאל
דון צחק שוב, "בני הנוער של היום, כל כך משעשעים אבל לא, אין לי כל עניין בחטיפה"
"אז מה אתה רוצה שנעשה?" שאלתי
"עבודה קטנה, באמת לא משהו מיוחד" הוא המשיך לחייך
הבטתי בו ברצינות ופיהקתי כאילו הוא משעמם אותי, "מה אתה צריך דון?" ידעתי איך אני צריכה להתנהג, זה מין קוד כזה: מתעניינים, משתעממים, מחייכים, מגיעים להחלטה.
"אתם בוודאי יודעים שבמשטרה יש מקום מיוחד כדי לשמור את הסמים שנתפסים עם האנשים הלא כן?" הוא חייך, מרוצה מעצמו, "אתם בטח יודעים בהתחשב בעובדה שאבא של אחד מכם הוא שוטר" דון הביט במאור במבט רציני
"איך… איך אתה יודע?" שאל מאור
"דאגתי שיעקבו אחריכם בזמן האחרון, לא התכוונתי להראות את עצמי בלי להשיג.. מידע מודיעיני על כל אחד מכם" הוא נראה ונשמע כל כך מרוצה מעצמו שכמעט חרגתי מהכללים. רציתי להחטיף לו ולמשוך את מאור החוצה. אבל עכשיו הבנתי שהסתבכנו.
"אז אנחנו צריכים מה? לגנוב חלק מהסמים שבמשטרה?" שאלתי כביכול משועממת אבל ידעתי שאני בצרות והכנסתי גם את מאור לצרות
דון נראה מהורהר אבל שוב חייך, "לא חלק, הכל"
"הכול?" קראנו שנינו בפליאה, "ואיך נעשה את זה בדיוק?" המשכתי
"לא יודע, לא אכפת לי" הוא משך בכתפיו, "אתם רוצים עזרה ואני רוצה עזרה, אני לא אומר לכם איך לגנוב הכול ואתם לא תגידו לי איך להציל את החבר שלכם"
הבטתי במאור, זה הולך להיות מסובך.
"אז אתה נותן לנו לפרוץ למשטרה, לגנוב את כול חבילות הסמים שנמצאות שם ולהביא לך אותם?" חייכתי, כאילו התוכנית הזאת חלקה ופשוטה יותר מלגנוב מוצץ מתינוק
"בדיוק" הוא חייך, הדלתות נפתחו ומאור נמשך החוצה על ידי הנהג ואני מיד אחריו. החלון נפתח ודן ויטו חייך אלינו, "אה כן, הזכרתי כבר שיש לכם שבוע כדי לבצע את המשימה?"
"מה? אתה לא יכול…!" החלון נסגר וכל מה שאני ומאור ראינו היה מכונית שחורה וענן אבק.
"אנחנו אבודים" אמרתי, מאור הנהן בהסכמה.