אבודה עונה 3 – פרק 11

המקום היה מפחיד כמו בפעם שעברה, המחסן הקטן מבטון עמד נטוש, בדיוק כמו שזכרתי אותו. מוזר לחשוב שפעם לא פחדתי מסקראב, שחשבתי שהוא טוב יחסית
איזו טעות זאת הייתה.
הבטתי במאור, המקום היה שקט מאד ולא נשמע אפילו רחש אחד. פתחתי את דלת הברזל בתנופה והתכוננתי לגרוע מכל.
אבל לא היה שום דבר גרוע, החדר היה ריק.
"מוזר," אמרתי ומאור נראה נבוך מעט
"אמ… מצטער על… מה שקרה"
לקח לי זמן להבין שהוא מתכוון אל סהר, "זה בסדר" אמרתי במשיכת כתפיים
"אני.. לא הייתי צריך לומר את מה שאמרתי" הוא נראה נבוך מאד, האוזניים שלו הפכו אדומות.
"עברנו את זה" אמרתי בחיוך קל "עכשיו אנחנו תקועים בבנין מסכן ונטוש"
"כן…" הוא הניח את ידיו מאחורי עורפו, "אז מה הלאה?"
"היינו אמורים לפגוש כאן מישהו…" מלמלתי והבטתי בשעוני, "בדיוק עכשיו"
"האמת היא שלא אכפת לי אם מישהו יבוא בסופו של -"
חריקת מכונית קטעה את דיבורו, "תתחבא!" אמרתי מהר
"מה? למה?"
"מה אם הוא יראה אותך ויברח?" שאלתי "זה יכול לקרות"
"בסדר" הוא מלמל והתחבא מאחורי כמה קופסאות שעד עכשיו לא שמתי לב לקיומן
דלת הברזל נפתחה באיטיות, "מאי דוד?"
"נוכחת" אמרתי בקול שליו "אולי עכשיו אני יכולה להבין מי אתה?"
"אה… מעטים האנשים המכירים אותי" הוא ענה, קולו היה מחוספס, כאילו מישהו שורט באבן. "האם תוכלי לנחש מי אני?"
"חבר של מני? של סקראב?" שאלתי
"אינני חבר של איש מצמד המטומטמים, שניהם חסרי יכולת. אני מספק להם את האספקה שלהם מאי דוד, האם תדעי מי אני כעת?"
נזכרתי בקושי במני שאומר לי דבר מה באותו יום שבא לבקר אותי, משהו בנוגע למישהו שיסדר לו אספקה, מישהו שתמיד נתן לו, גם בשבילי כשאני הייתי שקועה בזה.
"אני מניחה שאתה אחד מהחבר'ה של דון ויטו" אמרתי. זכרתי את דון ויטו, מעולם לא יצא לי לפגוש אותו, תודה לאל, אבל ידעתי עליו. אין אחד שלא הסתבך עם עולם הסמים ולא הכיר אותו. הוא היה ראש הארגון הגדול ביותר למכירת סמים, הוא מולטי מיליארדר וכמות האנשים שעובדים אצלו לא ניתנת לספירה. מעולם לא תפסו אותו ומעולם לא הצליחו להאשים אותו בדברים שהוא עוסק בהם, למרות שהמשטרה ידעה עליו.
בגלל זה מעולם לא שמעו עליו בחדשות. כי לא היה מה לשמוע.
האיש נחר נחרת בוז, "אחד מהחבר'ה היא אומרת" ואז הוא נכנס פנימה.
הוא היה לבוש בחליפה מהודרת עשויה ממשי שחור, חולצה לבנה מתחת לחליפה ושיערו סורק בקפידה, השיער שלו היה שחור ועיניו היו חומות מאיימות. האיש הפגין כוח ומשהו נוסף שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע.
הוא גלגל עיניים, "עכשיו את יודעת מי אני?"
"אתה הוא" אמרתי בבלבול "כלומר.. אתה דון ויטו, המולטי מיליארדר, בעל ארגון ה.."
"כן, כן" הוא הניף את ידו בביטול כאילו זה לא מעניין אותו מי הוא בכלל
"אז… למה שתעזור לי?" שאלתי בחשד
"כי אני איש נחמד" הוא חייך ולי זה נשמע פתטי מדי, עברתי יותר מדי בשביל ליפול בפח ככה.
"מה אתה צריך ממני?" שאלתי ושלבתי את זרועותיי על חזי, קיוויתי שנראיתי כועסת. "דבר"
"חלק ולעניין" הוא הנהן, "אני מעריך את זה מאד"
"אז מה אתה צריך?" שאלתי
"לא פה," הוא אמר וחייך חצי חיוך "ותגידי לשומר הראש שלך לצאת. ידעתי עליו עוד קודם"
הבטתי לכיוון שאליו הצביע ומאור יצא מאחורי הקופסאות כשדון הוסיף: "עכשיו, בואו אחריי"