אבודה עונה 3 – פרק 10

בהיתי במחשב שלי ועדיין היה לי קשה להבין את המכתב המוזר שהגיע אליי בדואר האלקטרוני.
זה היה כתוב בניסוח כזה בערך:

"מאי דוד,
אם ברצונך לעזור לחברך בבעיה הקטנה שלו יש לי פיתרון שלך,
כמובן, איני יכול לחשוף את זהותי אבל אם תחליטי שאת מעוניינת…
ההצעה שלי תציל את החבר שלך.
אם תרצי לקבל יותר פרטים תגיעי ביום שישי בשעה שמונה וחצי לאותו מקום בו נחטפת ע"י סקראב, אני מאמין שתדעי באיזה מקום מדובר.
אנונימי"

אז הייתי צריכה למחוק את המכתב, הייתי צריכה להגיד לאמא שלי שמישהו אנונימי שולח לי מכתבים ומנסה ליצור איתי קשר. אז הייתי צריכה.
במקום זה מצאתי את עצמי ביום שישי בסביבות השעה שבע יושבת בחדר שלי עם מאור והוא קורא את המכתב.
"אסור לך ללכת" הוא אמר וסגר את המחשב
"אני חייבת"
"אסור לך"
"אני חייבת!"
"מאי…"
"מאור…"
"נו מאי!"
"נו מאור!" חייכתי אבל אז אמרתי ברצינות: "אני חייבת"
"אז אני בא איתך" הוא אמר
הנהנתי, "אין מצב שהייתי עושה את זה בלעדייך"
"עושה מה בלעדיו?" שאל קול שונה ואני הרמתי את מבטי וכמעט נפלתי מהמיטה. סהר עמד שם ונראה נורא, הוא ניסה לחייך אבל זה לא היה החיוך החם והאוהב שלו, זה היה חיוך מאולץ כמעט.
"סהר" אמרתי כמו מפגרת וקמתי ממקומי
"עושה מה בלעדיו?" שאל סהר שוב כאילו מאור לא יושב פה לידנו
"אני…. כלומר…" התחלתי למלמל. לא ידעתי מה לומר לסהר, הרי לא יכולתי לומר לו שאני ומאור יוצאים למשימה כדי לעזור לו כי אנחנו יודעים שהוא לוקח סמים.
"אנחנו יוצאים" אמר מאור והתרומם ממקומו
"אתם מה?!" שאל סהר בקול מאיים ולקח צעד לכיוון מאור, "אתם מה?" לחש שוב.
הבטתי במאור בתדהמה והוא הנהן לעברי בעידוד, כשסהר לקח עוד צעד קדימה נכנסתי ביניהם.
"ביקשת פסק זמן, קיבלת" אמרתי "אני לא חייבת לחכות לך." הבטתי במאור והוא הנהן, מאשר את הדברים.
"זה מוזר כי בדיוק רציתי לדבר איתך על… על זה. אבל אתם עסוקים…" סהר נתן בי מבט ופנה אל מאור, "ודווקא אתה הא? מי היה מאמין?"
"אתה" ענה לו מאור "אתה האמנת, נכון סהר?"
הבטתי במאור בבלבול והוא אמר לי בלי קול: אחר כך
"אני…" סהר נראה מבוהל פתאום והוא התיישב על הרצפה כנגד הקיר, פתאום הוא נראה לי כל כך מוכר, התנוחה הזאת, המבט הזה. סהר היה נראה בדיוק כמו מני.
"סהר…" התיישבתי לידו ותפסתי בכתפו, "אם יש.. אם יש משהו שאתה רוצה לספר לי…"
"אני רוצה מאי, אני.." סהר הביט בפניי והשתתק. הוא הניח את ראשו על ברכיו ובפעם הראשונה אי פעם שמעתי את סהר בוכה. זה היה הדבר הנורא ביותר ששמעתי בחיי.
"תספר לי" אמרתי לו והנחתי יד על כתפו לוחצת עליו להמשיך. "בבקשה סהר, תספר לי"
הוא הביט בי ונראה כאילו הוא מתחבט עם עצמו, "אני.. מאי אני…"
"מאי, כבר שבע" העיר מאור ואני הבטתי בו בפליאה
"אנחנו חייבים לזוז" אמרתי
"אתם… כלומר, אתם באמת יוצאים-יוצאים?" שאל סהר והביט בי במבט שובר לב
"לא" הנדתי בראשי, "אבל אנחנו יוצאים… לטיול" כשהוא התרומם ונראה כאילו עומד להציע שיבוא גם הוא מיהרתי להוסיף, "רק אנחנו, שנינו לבד. אתה… אתה לא יכול לבוא"
"אני מבין" הוא פנה אל הדלת, "אני אדבר איתך מאוחר יותר" הוא סגר את הדלת מאחוריו.
"הוא כל כך דמה למני…" אמרתי וידעתי שזה נכון, "מאור, הוא הזכיר לי כל כך את מני"
"גם לי הוא הזכיר אותו, זה מדאיג אותי מאי"
הבטתי במאור והבנה חלפה בינינו, אנחנו חייבים להציל את סהר וכמה שיותר מהר.
"אוקי…" הוא אמר, יצאנו מהדלת ומאור סגר את דלת המכונית אחרי שנכנסתי. "הנה אנחנו באים…"