אבודה עונה 2 – פרק 6

"היי מותק, אני בבית!" אמא קראה. זה לא טוב, מני עדיין לא חזר. אם אמא תראה אותו פתאום היא תהיה…. טוב היא תוכל להתעלף, או למות מפחד. אני לא יודעת.
"אמא!" קראתי במהירות ורצתי אליה "מה את עושה פה?" שאלתי
"לא טוב לך שאני כאן?" היא שאלה בצחוק.
"זה טוב אבל…." חשבתי מהר, תוכנית. תחשבי על משהו מאי! "חשבתי לי, אולי נצא קצת?"
"שנצא?" היא שאלה
"את יודעת, בית קפה או משהו. אני ואת" חייכתי אליה.
"בטח, למה לא?" היא אמרה והלכה להחליף בגדים.
רצתי לחדר שלי וכתבתי מהר על דף: "מני, יצאתי עם אמא שלי, תישאר בחדר שלי"
דחפתי את הפתק עם מפתח במקום מסתור שמני יוכל למצוא וחייכתי אל אמא.
"זזנו?" היא שאלה
"בטח" פתחנו את הדלת ויצאנו החוצה.

ממש מאוחר ומני עדיין לא חזר, אמא קראה לי לבוא לראות חדשות. "יש התפתחות בעקבות הרצח של אבא!" היא צעקה ורצתי מהר.
"מה קרה?" שאלתי, מרוב לחץ לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. האם תפסו את מני? רק ש…
"המשטרה תפסה היום בצהריים את החשוד העיקרי לרצח לפני מספר ימים בל אביב, החשוד מני ברן הועבר לחקירה, הותר לפרסום כי…"
כמעט פרצתי בבכי. איך הוא נתפס? מתי? כשיצא לשתות מישהו זיהה אותו?
"מאי?" אמא שאלה
"אני בסדר!" אמרתי בכעס "מי הסגיר אותו?"
"מה הכוונה?" אמא שאלה. אמרתי יותר מדי. לעזאזל!
"לא כלום" אמרתי "רק שאלתי מי הסגיר אותו"
אומרים שזה היה נער שראה אותו אחרי שיצא מאיזה בר" היא אמרה.
נער? אבל למה שנער יהיה מעורב בזה? ומי הנער הזה בכלל?
"בדיוק מדברים על זה" אמא אמרה ואני הגברתי את הקול בטלוויזיה.
"את שם הנער שתפס את מני עדיין לא הותר לפרסום אלא רק לומר שהוא גר בחיפה והוא לומד בבית הספר 'אורנים' שבחיפה, כנראה בכיתה י'. המשטרה אסרה את פרסום שמו מחשש…"
אחד מבני השכבה שלי. אחד מבני השכבה שלי הוא זה שהסיגר את מני. אבל מי? מי?.

הבית ספר רחש מפעילות. כולם ניסו לנחש מי היה הנער שתפס את הרוצח. אני ומאור ישבנו על המדרגות והבטנו בכולם בודקים זה את זה ומביטים בכולם בחשדנות ובסקרנות.
"מי זה לדעתך?" שאל פתאום מאור
"לא יודעת" אמרתי "אבל כשאני אמצא אותו הוא יתפלל שאני אגמור אותו מהר"
"אני לא יודע מי זה" אמר מאור "אבל אם תרצי, אני אעזור לך לחסל אותו"
"תודה מאור" אמרתי בחיוך. סהר בא והתיישב לידי. "שמעתם שהרוצח…?" הוא שאל
"אפשר לא לדבר על זה?" קראתי בכעס
"בסדר. סליחה" הוא אמר "ואין בעד מה"
"אין בעד מה?" שאלתי מבולבלת וסהר חייך.
"אתה יודע משהו שאני לא יודעת?" שאלתי
"מה לא אמרתי לך?" הוא שאל והחיוך נמחק מפניו. הוא השתתק.
"אמרת לי מה?" שאלתי
"שאני אוהב אותך מאד" הוא אמר וחייך. לא קניתי את זה.
"סהר" הבטתי בו "מה עשית?"
"אני הייתי זה שהסגיר את מני" הוא אמר בשקט
לא ידעתי מה לענות, הייתי המומה. ופגועה.

"למה דווקא אתה?" שאלתי אותו והשתדלתי לעצור את הדמעות שלי. רציתי לחבוט בו ולהעיף אותו לכל הרוחות אבל כל מה שעשיתי היה להמשיך להתקדם במעלה הרחוב. כרגע שנאתי אותו.
"כי דאגתי לך!" הוא אמר בתשובה וניסה לתפוס אותי. "אולי תעצרי לרגע ותקשיבי לי?"
"למה לי?" קראתי אחורה ולא הסתובבתי אליו.
"בפעם החמישים" הוא אמר מתנשף ותפס אותי בידי "דאגתי לך!"
"ובכך שדאגת לי הסגרת את חבר שלי למשטרה?" קראתי בכעס
"כן!" הוא ענה "כלומר, לא אבל…" הוא נאנח. שחררתי את ידי והמשכתי להתקדם.
"רק תקשיבי לי לרגע" הוא אמר
"אין לך מה לומר" השבתי. הוא הצליח להדביק אותי שוב ותפס את זרועי. הוא סובב אותי אליו וגרם לי להביט בעיניו, לרגע עמדנו בלי לומר כלום. הוא חדר למחשבות שלי בעיניו.
"זה לא יצא לי כמו שקיוויתי" הוא אמר "חשבתי שתשמחי, כי לא תצטרכי יותר לדאוג לו"
"לא לדאוג לו?" שאלתי בכעס וניסיתי לשחרר את זרועי, סהר לא הרפה. "אני רק דואגת יותר!"
"אז תפסיקי!" הוא אמר וקירב אותי אליו. "אני באמת דואג לך מאי" הוסיף בלחישה.
הצטמררתי. למרות השמש הרגשתי גל קור עובר בגבי.
"אני…" התבלבלתי כשהרמתי אליו את מבטי וכל מה שראיתי היו שפתיו. לא הצלחתי להוציא את זה מראשי. "סהר, אני לא יודעת…" ניסיתי שוב אבל הוא קירב אותי אליו ונישק אותי. משתיק את החששות, דוחף הצידה את הפחדים, הדאגות. נותן לי לחשוב רק על דבר אחד.
"את מפסיקה לדאוג" הוא אמר לי כששחרר את שפתיי. "שמעת?"

תפסתי את הפלאפון ועניתי, המספר לא היה מזוהה.
"היי מאי" שמעתי קול מוכר.
אבל זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות קולו. זה היה הקול של אבא…..