אבודה עונה 2 – פרק 5

"הוא אצלך?!" קרא מאור בהפתעה וכמעט החלפתי לו מכות.
"שתוק" אמרתי "אני לא מסוגלת להסגיר אותו"
"מה הכוונה?" שאל
"הוא מוכן להודות, הוא מצטער, בערך…" אמרתי "אבל הוא מפחד מהמשטרה"
"אז אנחנו בבעיה?" שאל מאור
"כן גאון הדור. אנחנו בבעיה" אמרתי ביובש "רעיונות?"
סהר שתק עד לרגע זה, הוא לא אמר כלום. "אני יכול לראות אותו?" הוא שאל בשקט
"את מני?" הבטתי בו, הוא היה חיוור והנהן. "אני לא חושבת ש…"
"רק לרגע" הוא אמר "רק לראות אותו"
"מה אתה…" התכוונתי לשאול אבל הוא קטע אותי
"אני יכול?" שאל
"אני לא יודעת אם הוא יסכים" אמרתי לא מרוצה, "אתה יכול לנסות אבל…. רק תיזהר טוב?"
הוא חייך ואמר שהוא יהיה בסדר, הוא פתח את דלת הבית ונכנס פנימה
אני ומאור עמדנו בשתיקה כמה דקות.
"אז…" הוא אמר בחיוך
"אז?" אמרתי
"איך החיים?" שאל בצחוק
"הזויים" עניתי פתאום הבנתי כמה שזה נכון, החיים שלי באמת הזויים, כבר מגיל צעיר.
שמענו משהו נשבר. הבטתי במאור בחרדה ורצנו מהר פנימה.
סהר עמד מאחוריי השולחן, מתגונן ומני בצד השני. זה היה נראה כמו משחק הילדים שהם רודפים אחד אחרי השני. רק שמני היה מסוכן עד אימה וסהר נראה מפוחד.
"מני!" קראתי ורצתי אליו. תפסתי בזרועו והוא הביט בי, הוא ניער אותי ממנו אבל המשכתי לאחוז בזרועו, הוא הסתובב אליי ותפס בזרועי בחוזקה, צרחה נמלטה מפי. מאור וסהר שיצאו מההלם רצו להסתער על מני אבל עצרתי אותם. "מני" אמרתי בשקט, הוא הביט בי בכעס וטלטל אותי פעם ופעמיים. "אמרת שהם לא יכנסו" הוא צעק עליי
"מני, רק תקשיב…" אמרתי בשקט, סהר ומאור כבר היו מתנפלים על מני אם לא עצרתי בעדם. "סהר הוא חבר שלי, הוא לא יפגע בך. ואתה לא יכול לפגוע בו" הוספתי.
"הוא התחיל לשאול אותי שאלות" אמר מני בכעס "אמרת שהם לא יכנסו לפה".
בזוית עיניי ראיתי את סהר ומאור נעמדים מאחוריי.
העמידה שלהם נסכה בי ביטחון. "אם אתה רוצה להישאר פה אתה תתרגל אל שני אלה כי הם יעזרו לי" אמרתי בקול תקיף ככל שיכולתי "ואתה לא תפגע בהם, אתה מבין?" הוספתי.
מני הביט בי עוד רגע ואז הסתובב ופנה אל החדר שלי.
"הוא לא שפוי" אמר לי סהר
"ואתה אידיוט!" אמרתי בכעס והסתובבתי אליו "אמרתי לך לא ללכת, אם הוא היה פוגע בך?" הוא הביט בי אבל לא בכעס והתנצל. "זה לא היה חכם" אמר
"אתה לא מבין, מני הוא לא בן אדם שמקבל. זה לא כמו אצלנו"
"אני עכשיו יודע את זה" אמר סהר, מאור סוף-סוף השתחרר מההלם וניסה להירגע.
"אני פשוט מפחדת עליך. ועלייך" הוספתי ופניתי למאור "אני צריכה לעזור למני, הוא צריך אותי"
"למה את?" שאל מאור
"כי הוא טיפל בי בתקופות יותר אפלות של חיי, יש לו את כל הזכויות לדרוש ממני לעזור לו"
סהר לא אמר כלום ומאור הביט בי. "ואני אעזור לו" אמרתי בשקט.
"טוב," אמר סהר "אז אנחנו צריכים תוכנית חדשה"

"מני?" שאלתי ופתחתי את הדלת, מאור וסהר הסתלקו ואמרו שיחשבו על תוכנית.
"מאי?" הוא שאל והביט בי, החדר היה אפלולי, הוא לא הסכים שאפתח את האור.
"מה קרה?" שאלתי והתיישבתי לידו, כששנינו צמודים לקיר. זה הזכיר לי זמנים לא נעימים, שבילינו בחוץ, כשהרוח על פנינו, שעונים לקיר בניין בקור הלילה.
"אני לא מבין" הוא אמר "סמכתי עלייך שלא תרשי להם להיכנס" הוא אמר "איך אני יכול לסמוך עלייך עכשיו שלא תמסרי אותי למשטרה"
"כי אתה עזרתי לי, פעם, כשיכולת למסור אותי לאבא שלי"
"זה לא אותו דבר" הוא אמר "עדיין כנראה לא הבנת מאי, אני רוצח"
"אני הבנתי את זה" אמרתי והבטתי בקיר שממול במקום בפניו של מני שהתרכזו בי.
"לא יכול להיות ש…." הוא אמר והשתתק
"מה?" שאלתי
"שיש לך אספקה עדיין, נכון?" הוא שאל בייאוש. הוא רצה לקחת את המנה שלו.
"אתה חייב להיגמל מזה" אמרתי לו והוא פרץ בצחוק
"זה בלתי אפשרי" הוא אמר "לא בשבילי בכל אופן"
משכתי בכתפיי, הוא התרומם. "לאן זה?" שאלתי
"להשיג לי מנה, אספקה לזמן הקרוב" הוא אמר ופתח את הדלת. יצאתי אחריו.
"תחכה עד שזה יירגע ורק אז תחזור בסדר?" שאלתי
"את מפחדת שאני אנסה לפגוע בך?" הוא שאל
"כן" עניתי בשקט והבטתי בפניו. "תשמור על עצמך טוב?"
"אני אשתדל" הוא קרץ ופתח את דלת הבית. המשכתי להביט בו עד שנעלם באופק.