אבודה עונה 2 – פרק 4

כמו שאמרתי, הצטערתי שפתחתי את הדלת.
הוא התקרב אליי יותר משהיה אמור ומההפתעה לא עצרתי אותו. הוא נישק אותי.
התנערתי מהר מההלם ודחפתי אותו מעליי. "אני רוצה שנדבר" הוא אמר.
"לא" אמרתי והחזקתי את הטלפון בידי "אני אתקשר ל…"
"בחייך מאי" הוא אמר והתקרב אליי שוב. הוא תפס את הטלפון והניח אותו בצד, הוא תפס בידיי כבר חשבתי שיעשה לי משהו, אבל במקום זה הוא אמר בשקט: "תעזרי לי"
לא! צרחתי על עצמי, אל תעשי את זה. הוא רצח את אבא שלך! תחשבי על מה שקרה בתל אביב, על…. "תיכנס" אמרתי. גם אחרי כל מה שמני עשה לי הוא היה כמו אח בשבילי
הוא הסתובב לבד בעיר כשהמשטרה בעקבותיו. עלו על מני היום בבוקר, כשגילו שהדירה שייכת לו. ריחמתי עליו יותר משכעסתי, מוזר לומר את זה אבל זה היה נכון. הוא הגן עליי, דאג לי, שמר עליי בתקופה שאבא שלי היה הלא שפוי מבין שניהם, לא יכולתי לעשות את זה. אבל אם יגלו שאני נותנת לו להיות פה? האם יערבו אותי ברצח?
"אני אגיד שהכרחתי אותך" הוא אמר כשקרא את מחשבותיי. הוא התיישב על הרצפה כשגבו שעון לקיר, הוא פתאום שוב נראה לי כמו הנער בן ה-17 שההורים זרקו מהבית חבול וחסר כל. הנער שאסף אותי אליו כשהטירוף הזה בכלל התחיל. מוקדם מאד.
"תודה" אמרתי והתיישבתי מולו "איך זה קרה?" הוספתי בשקט.
"אני באמת מצטער מאי…" הוא אמר "אבל מי יאמין לי בכלל? אני פושע, רוצח" הוא הביט בעיניי, חרטה עמוקה ניבטה מפניו. "מאי, אני רוצח. את מבינה את זה?" שאל ואז הצמיד את רגליו לראשו ולא להעז להרים שוב את ראשו.
"איך זה קרה?" שאלתי שוב, בשקט שלא מאפיין אותי.
"הוא הגיע לבית שלי" אמר מני ועדיין לא הרים את ראשו "הייתי חייב להגן על עצמי מאי, הוא אמר שיהרוג אותי. הוא שמע מאיזה חבר שלו מה שקרה בייננו…." לרגע הוא השתתק והרים את פניו. אני לא יודעת איזו הבעה הוא ראה על פניי אבל רק לרגע חיוך של שביעות רצון הסתמן על פניו. "הוא רצה להרוג אותי, אבל אני עשיתי את זה קודם" הוסיף.
"בחדשות אומרים שהוא פנה אליך ו…" ניסיתי להתעלם מהחיוך שהטריד אותי והתרכזתי.
"הם אומרים שטויות" הוא אמר "אני כבר לא יודע אם התכוונתי לזה או לא מאי. את צריכה לדעת שגם לא הייתי ממש צלול אז, לא ידעתי מה אני עושה עד ש…"
"אם אתה מצטער" אמרתי "למה שלא תאמר את האמת?"
"למשטרה?" שאל בצחוק והחיוך המרושע חזר לרגע לפניו שוב "הם יאסרו אותי ולא יתנו לי לומר דבר או חצי דבר. אבל פה…" הוא חייך והביט סביבו "לא היה אכפת לי להישאר"
"אתה לא יכול" אמרתי "אמא שלי תבוא ותראה את הרוצח של בעלה, ואז מה?"
"אני כמובן יכול…."
"אתה לא יכול כלום!" אמרתי בכעס.
"בסדר" הוא אמר "תירגעי"
"מני, תנסה להתרכז" אמרתי "אתה לא יכול להישאר פה. למה שלא תדבר עם המשטרה?"
"אני לא יכול לעמוד מול המשטרה מאי" הוא אמר
"אני אבוא איתך" אמרתי "נוכל לתקן את זה, לא תהיה מוכרח…"
דפיקה נשמעה בדלת. מאור! סהר! לא עכשיו…
"אלה חברים שלי" אמרתי "היית רוצה שכרגע הם יראו אותך?"
"לא" הוא אמר "בבקשה לא"
"אני אהיה איתם בחוץ, תיכנס לחדר שלי ותישאר שם טוב?" שאלתי בחשש
"תודה מאי" הוא אמר וקם ממקומו. הוא עזר לי לקום וקירב אותי אליו.
הרחקתי אותו ואמרתי לו בקול מתנצל "אני אלך לפתוח להם"
הוא השפיל את מבטו והלך לחדר שלי. הוא יהיה בסדר.
מה לעזאזל אני עושה? שאלתי את עצמי כשניגשתי לדלת.
מאור וסהר חייכו אלי. "בואו נצא החוצה" אמרתי.
יצאנו לחצר.