אבודה עונה 2 – פרק 13

ביומיים הבאים הייתי או בבית של מאור עם סהר ודיברנו על התוכנית או בבית החולים, בודקת את מצבה של אמא שלי. הרופאים מאמינים שתוך שבוע היא שוב תעמוד על הרגליים.
סהר ומאור כל הזמן בדקו מה שלום אמא שלי, הם עקבו אחריה יותר ממני. למרות שלא בגלל שהם דאגו לה, הם עקבו אחריה כדי לראות אם סקראב יחליט לצוץ. אמרתי להם שאין סיכוי שזה יקרה אבל הם התעלמו ממני.
ביום השלישי הייתי בבית של סהר, זה היה שבת ואבא שלו יצא. נשארנו אני והוא.
"מחר אנחנו עושים את זה" הוא אמר בשקט כשישבנו שנינו על הספה בסלון ובהינו בטלוויזיה הסגורה.
"אפשר לא לדבר על זה?" שאלתי בשקט
הרגשתי את מבטו עליי. "את לא רוצה לעשות את זה?" הוא שאל ואז תפס את כתפי וקירב אותי אליו.
"אני לא יודעת" עניתי והתרפקתי עליו. הוא חייך, פתאום קלטתי שבשלושת הימים האחרונים סהר לא עשה שום ניסיון לנשק אותי. התרוממתי והבטתי בפניו.
"מה קורה?" הוא שאל וחייך אליי
"לא נישקת אותי כבר הרבה זמן" אמרתי באגביות וחזרתי ונשענתי עליו.
"אני לא יודע איך" הוא אמר בצחוק ואני הרמתי את מבטי. "דרך מקורית, זוכרת?"
הנהנתי והתרוממתי ממקומי. הלכתי למטבח ולקחתי כוס מים כשהוא תפס את כתפי וסובב אותי אליו. הוא לקח את הכוס מידי ואז אחז בידיי.
"מה אתה עושה?" שאלתי כשהוא קירב אותי אליו
"נמאס לי לחכות ולחשוב על משהו" הוא חייך "את יודעת שאני לא טוב בזה. ושנינו חיכינו הרבה זמן"
"אז..?" שאלתי כשהוא הרכין את ראשו לעברי
פיו רפרף על פי כשהוא מלמל, "אז אני פשוט עושה את זה".
הנשיקה הזאת הדחיקה הצידה את כל החששות שלי, כל מה שדאגתי בגללו וידעתי שאני אצטרך להתמודד איתו ביום ראשון.
לא רציתי לחשוב על זה והנשיקה עם סהר הייתה בדיוק הדבר שהשכיח את הכאב, את הפחד.
"אז מה את חושבת?" הוא שאל כשהתרחק ממני מעט, עדיין אוחז בידיי.
"מקורי ביותר" אמרתי בצחוק ונשענתי עליו. "אמרתי לך פעם שאני אוהבת אותך?"
"אמרת את זה פעם לדעתי" הוא אמר וחיבק אותי "אבל כיף לשמוע את זה שוב"
"אתה יודע שבשבוע הבא יש לך יום הולדת?" שאלתי פתאום והרמתי את ראשי אליו.
"כן" הוא צחק "אני מניח שאני אדע את התאריך שלי"
הסמקתי קצת ואז הבטתי בפניו, "אני מקווה שזה יגמר עד היום הולדת שלך"
"שזה?" הוא שאל והביט בי
"כל הסיבוך הזה" אמרתי "הבלגאן שאני מביאה איתי"
"את מביאה בלגאן?" הוא שאל בחיוך
"כל הזמן" אמרתי "זוכר קצת אחרי שרק הגעתי?"
"מה?" הוא שאל "הריב שלי ושל…"
נענעתי בראשי והשתקתי אותו. לא רציתי לדבר על זה. זה לא היה נעים לחשוב על זה. כל פעם שחשבתי על זה תחושה נוראית תקפה אותי. תחושת… אשמה.
"היי" קולו של סהר החזיר אותי למציאות "הכל בסדר?"
"מה?" הרמתי את מבטי ובהיתי בו.
"את… כלומר" הוא כחכח בגרונו "הכל בסדר מאי?"
"כן" אמרתי בשקט "אני בסדר"
"את בטוחה?" הוא שאל ובחן את בני. השפלתי את מבטי אבל הוא תפס את סנטרי ובחן אותי. "אם משהו לא בסדר את יודעת שאת יכולה לדבר איתי נכון?"
"אני יודעת" אמרתי בשקט והצצתי בשעון שלי. "אני חייבת ללכת"
"כבר שמונה?" הוא שאל והביט החוצה. "כבר חשוך. אני אלווה אותך"
"לא צריך" אמרתי בחיוך אבל כרגיל, סהר לא יוותר לי.
"אני מלווה אותך" הוא אמר.
יצאנו יחד לאוויר הקריר רק מעט של האביב.
"תגיד סהר" אמרתי כשהתקרבנו לבית שלי "מה אתה עושה בפסח?"
"לא יודע" הוא אמר "אני כנראה אהיה אצל אמא שלי בתל אביב"
נאנחתי בשקט ולא הרמתי את מבטי. הבטתי במגפיים שנעלתי. מגפיים שחרות שמגיעות לאמצע הרגל. דחפתי את ידי למעיל העור שלבשתי ונצמדתי אל סהר.
"קר לך?" הוא שאל ובמהירות הוריד את הז'קט שלו וכרך אותו סביבי.
"לא צריך" אמרתי "יהיה לך קר"
"לא" הוא חייך "אני מתעקש"
אז כמו שאתם כבר מבינים, סהר הוא לא טיפוס שמוותר. אני חושבת שהיה היה די מובן.
כשהגענו לבית שלי פתחתי את הדלת ואז הסתובבתי אליו. החזרתי לו את הז'קט. כשאצבעותיי נגעו באצבעותיו הרגשתי שהן קפואות כמעט.
"אתה קופא!" קראתי ומשכתי אותו פנימה אל הבית החמים.
"מאי את מגזימה" הוא אמר והביט בי בחיוך
"אני ממש לא מגזימה" אמרתי עם גדש על ה-ממש.
"מאי, אני צריך לחזור הביתה את יודעת"
"אתה לא יוצא ככה שוב" אמרתי והסתובבתי בדירה. "אני רק צריכה להיזכר איפה שמתי את זה"
"שמת מה?" הוא שאל ואז נזכרתי. רצתי אל החדר שלי ופתחתי את הארון. פתחתי את המגירה הסודית שהייתה מוחבאת בבטן הארון והוצאתי משם את המעיל.
"קח" אמרתי "אתה לובש את זה. עכשיו"
הוא תפס את המעיל והלביש אותו עליו. "מרוצה?" הוא שאל בחיוך. הנהנתי כשהוא הוסיף, "של מי זה בכלל?"
"זה… של מני" אמרתי בשקט. סהר זינק כאילו נחש נשכך אותו והוריד את המעיל במהירות.
"אני לא לובש את זה מאי" הוא אמר והושיט לי את המעיל
"בבקשה סהר" אמרתי "תיקח אותו רק כדי שלא יהיה לך קר. מחר תחזיר לי אותו"
"לא מאי" הוא הניח אותו על הספה ואז הביט בי בריכוז רב. "ואני לא רוצה שתחשבי שאני רע, אני פשוט לא מסוגל ללבוש את זה"
הנהנתי בשקט. הוא התקרב אליי והצמיד לי נשיקה.
"לילה טוב" אמרתי בשקט כשהוא הביט בי בחיוך מעודד מעט, הוא רק הנהן ויצא החוצה.
כשנשכבתי במיטה הבנתי שמחר, בשעה הזאת, סקראב כבר אמור להיות עצור. מחר בשעה הזאת הכל ישכח.
ואז אולי סוף-סוף אני אתחיל לחיות כמו כל נערה נורמאלית.
אולי.