אבודה עונה 2 – פרק 12

הבטתי בו בזעזוע ושחררתי את ידיו ממני. "למה אתה מתכוון?" שאלתי
"את יודעת טוב מאד" הוא אמר וקם ממקומו. הוא לא הביט בי. "יש עלייך מכשיר ציטוט נכון? את פחדת שאני אפגע בך?!" הוא התקרב אליי ותפס את פניי בידיו. "באמת?"
"בדיוק בגלל זה פחדתי" אמרתי וקמתי ממקומי, מרחיקה אותו ממני. "פחדתי שתפגע בי, כן"
"כמה מזה היה מוקלט?" הוא שאל ולא הביט בי.
"הכל" עניתי "מאז שנכנסתי"
"אני פשוט לא מאמין מאי" הוא אמר ונשען על הקיר. כמעט פרצתי שוב בבכי, וזה כבר ממש לא מתאים לי.
"אני לא יודעת מה לומר" אמרתי בשקט
"אז אל תאמרי" הוא אמר והסתובב. "את יכולה ללכת" הוא הוסיף בקול צרוד.
"מני…" ניסיתי בשקט
"פשוט לכי מפה" הוא אמר והתיישב על הרצפה כשפניו לא מביטות בי.
לא אמרתי עוד כלום, פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה. רק כשהייתי רחוקה מספיק הרשאתי לעצמי לקרוע את המכשירים מגופי ולפרוץ בבכי. "לעזאזל איתי!" קראתי בתסכול וזרקתי את המכשירים על הרצפה. ירדתי על ברכיי והרמתי את המכשירים, נזכרת שאני צריכה להחזיר אותם למאור כשהם עוד עובדים.
"מה זה שזרקת שם?" שאל מישהו מאחוריי, הסתובבתי. סקראב עמד מאחוריי.
"לך לעזאזל סקראב" אמרתי בכעס ודחפתי את המכשירים לכיס המכנסיים שלי.
"אני מודה לך" הוא אמר ותפס בידי. "ראית מה שעשית לי?" הוסיף והעביר את ידי על לחיו שהייתה מצולקת מעט.
"זה הגיע לך" אמרתי ומשכתי את ידיי מפניו
"את כנראה לא מבינה מאי" הוא חייך חיוך מרושע "הפעם אין רחמים"
הבטתי בו בזעזוע עמוק יותר ממה שהבטתי במני. "מה אתה רוצה?" שאלתי
"אני לא יכול לחטוף אותך, ראיתי שהחברים שלך בחוץ" הוא חייך את החיוך המרושע שוב "אני יכול לפגוע בך עד שנשתווה אבל יש לי דרכים מתוחכמות יותר" הוא שיחרר אותי ומעוצמת ההדיפה נפלתי על הרצפה. "רק אל תתפלאי אם משהו יקרה לאחד מהחברים שלך" הוא סינן בשקט לתוך אוזני, הוא התיישר והלך משם. כאילו לא הכיר אותי.
"לך לעזאזל!" קראתי אחריו וכשנעמדתי בעטתי בפח האשפה הקרוב אליי. חבל שהוא היה עשוי מברזל ולא פלסטיק.
סהר ומאור המתינו לי בכניסה. "איך הלך?" שאל סהר בשנייה שראה אותי
"נהדר" אמרתי במרירות ודחפתי את המכשיר לידיו של מאור.
"למה זה עוד פועל?" הוא שאל והביט בי. הייתי מופתעת. "אמרתי לך לכבות את זה אחרי שאת גומרת לדבר עם מני" הוא לחץ על כפתור מסוים בזמן שאמר את זה וכיבה את המכשיר. קפצתי עליו וחטפתי את המכשיר מידיו.
"רגע!" קראתי "אז כל מה שאמרנו עכשיו ומה שנאמר קודם… הוקלט?"
"אמ.. בעיקרון כן" הוא אמר, מנסה לרדת לשורש העניין. "מה קרה?"
"אם דיברתי עם מישהו אחרי שדיברתי עם מני, השיחה הוקלטה?" שאלתי בחיוך, מבינה את מה שזה אומר.
"טוב, כן" הוא אמר. "אפשר להבין למה?"
"לא מני הוא הבעיה שלנו" אמרתי "אלא סקראב. ואני יודעת איך נפיל אותו" הוספתי.
סיפרתי להם על השיחה שלי ושל מני בלי להיכנס ביותר מדי פרטים, דיברתי על מה שקרה ביני לבין סקראב והסברתי להם מה הרעיון המשוגע שלי. מאור חייך ואילו סהר היה מודאג.
"לא!" הוא אמר בכעס "אם עד עכשיו לא אהבתי את כל העניין הזה את הרעיון הזה ספציפית אני מתעב! מאור תגיד לה משהו"
"זה…" מאור חשב ואז חייך "זה גאוני!" סהר קפץ על מאור אבל מאור התחמק וסהר נפל על הרצפה והתרומם מהר.
"אני בסדר" אמר באגביות מוחלטת
"זה מסוכן" אמר מאור, מבהיר את עצמו. "אבל גאוני"
"אתה רוצה שהיא תגרום לו לפגוע בה רק כדאי שיודה במה שעשה?" שאל סהר בכעס וניסה שוב לתקוף את סהר כדי להשתיק אותו.
"אם רק היינו יודעים איך נוכל לגרום לו לדבר…" הוא הביט בי "מה לדעתך היא נקודת התורפה שלו?"
"אני לא חושבת שיש לו אחת כזאת" עניתי בכעס
"חייב להיות לו" ענה מאור "לכל אחד יש נקודת תורפה. נקודת התורפה שלך היא האנשים שקרובים אלייך. נקודת התורפה של סהר היא את"
"ונקודת התורפה שלך?" שאלתי
הוא חייך. "השניצל של אמא שלי" הוא פרץ בצחוק ואני כמעט מיד הצטרפתי אליו. סהר הביט בנו כאילו אנחנו משוגעים וזה רק הגביר את התקף הצחוק שלנו.
"אתה נורמאלי מאור?" הוא שאל וניסה להרגיע אותנו "אתה לא יכול לתת למאי להסתכן ככה"
"אני לא מפחדת מסקראב" אמרתי "פחדתי מ-מני, אבל אני לא פוחדת מסקראב. להפך, אני רוצה להיכנס בו כל כך חזק שהוא לעולם לא יוכל לשכוח אותי"
סהר הביט בי וחייך. "אנחנו לא נורמאלים".
"אנחנו?" שאלתי
"אנחנו" ענה מאור ברצינות. "לא חשבת שנשאיר אותך לבד בזה, נכון?"
"כבר עזרתם מספיק" אמרתי "אין מצב שאני אתן לו לאיים עליכם"
"מצטער לומר לך" אמר סהר בחיוך "אבל עכשיו אנחנו ביחד עד הסוף"
"אותנו לא תוכלי לנפנף כמו זבובים" הוסיף מאור "מעכשיו ועד הסוף אנחנו יחד"
"תודה חבר'ה" חייכתי. "זה חשוב לי. באמת"
"גם את חשובה לנו" אמר לי סהר ומאור חייך ואישר. "באמת" הוא הוסיף ופרצנו בצחוק.