אבודה עונה 2 – פרק 11

היה קשה להתרכז כשסהר ישב לידי. הוא לא עשה כלום אבל דווקא בגלל זה רציתי להתנפל עליו ולדגדג אותו, ממש כמו פעם. רק כדי לפרוץ בצחוק. הלוואי שהחיים שלי היו נורמאלים.
"על מה את חושבת?" שאל סהר, הוא לא הביט בי ושיחק בידיו, כאילו פחד להביט בי
"על כל מיני דברים" עניתי בחיוך, הוא לא הגיב. "קרה משהו?" שאלתי
"לא משהו ש…" הוא השתתק "כלומר… אני לא יודע"
לרגע הבטתי בו. הייתי נבוכה מכדי לומר משהו אז פשוט נשענתי על כתפו, הוא חיבק אותי וחייכתי. שמחתי על משהו שאני יכולה להיאחז בו, משהו שפוי בחיים הלא בדיוק רגילים שלי.
"מה יקרה לדעתך אם מני יגלה?" שאלתי בלחש והבטתי מעלה, אל פניו.
פניו התעוותו והוא לא נראה מרוצה. "אם הוא ינסה לפגוע בך אני…"
הוא הוריד את מבטו אלי, אני חושבת שהסמקתי כי הוא חייך סוף-סוף. "שמחה שיצאת ממצב הרוח הרע שלך" אמרתי לו
"גם אני שמח" הוא אמר "על זה שפגשתי אותך"
"אתה זוכר?" אמרתי וכמעט פרצתי בצחוק. היום שבו הכרנו… זה נשמע רחוק כל כך למרות שלא עברה יותר משנה.
"איך אפשר לשכוח?" הוא שאל בצחוק
"חשבת על משהו?" שאלתי
"אני עדיין חושב על דרך מקורית, אם לזה את מתכוונת" הוא אמר וחייך.
"לפעמים אני מרגישה שהכל גדול עליי" אמרתי פתאום. משתיקה את הצחוק של סהר.
"מותר לך להרגיש ככה" הוא ענה "אני לא יודע אם אני הייתי יכול להתמודד עם כל מה שאת עברת ולהישאר חזק. מאי, את אמיצה בצורה מיוחדת"
"תודה" עניתי בצחוק ונתתי לו מכה ידידותית בכתף.
"אין בעד מה" הוא אמר, ראיתי שהוא מודאג.
"יהיה טוב" הבטחתי לו, אבל אני לא יודעת אם לא הבטחתי את זה גם לעצמי.

סהר ומאור התעקשו ללות אותי עד לשערים של בית הסוהר. "אם משהו קורה את מרימה אלינו טלפון, שמעת?" שאל מאור בפעם החמישית מאז שיצאנו.
"כן אבא" אמרתי בחיוך. לרגע הכתה בי תמונה של אבא שלי מחייך אלי, אבל לא ברשעות, בטוב לב. באהבה. הסטתי את מבטי הצידה רק לרגע ואז הרמתי את ראשי אל סהר ומאור.
"הכל בסדר?" שאל סהר
"כן" עניתי "הכל מעולה"
"בהצלחה" הם אמרו לי יחד. הנהנתי ואז פניתי אל הדלתות, ביד רועדת אחזתי בדלת ונכנסתי אל בית הסוהר.
"באתי כדאי לבקר מישהו" אמרתי לשומר
"שם?" הוא שאל
"מאי דוד" עניתי "קבעתי לבוא לבקר את מני"
"אני רואה" הוא אמר ולרגע הביט בי "רק שתדעי, יש לו מצבי רוח. תיזהרי"
נזכרתי במה ששאלתי את מאור אתמול. מה יקרה אם משהו ישתבש. 'רוב הסיכויים שמני יגלה' הוא אמר לי. בלעתי את הרוק שבפי ונכנסתי פנימה כשאני מודה לשומר.
"היי מני" אמרתי בשקט. סקראב ישב על אחת המיטות ומני ישב על הרצפה. "סקראב".
"מאי" סקראב חייך אליי "מה שלום אמא שלך?"
"אל תאמר כלום עליה!" קראתי בזעם והתנפלתי עליו. במהירות שלא תאמן מני זינק ותפס את ידי שכמעט והגיעו אל סקראב.
"פה" הוא לחש לי ורעד עבר בגופי "את עושה מה שאנחנו אומרים לך. ואת לא מנסה לפגוע בנו" הוא הוסיף והידק את האחיזה בידיי. האחיזה שלו הכאיבה לי וניסיתי להשתחרר ממנה אבל הוא הצליח לגרור אותי לקצה השני של החדר. אל שולחן קטן, והושיב אותי שם.
"מה אתם רוצים?" שאלתי. סקראב פרץ בצחוק.
"מה אנחנו רוצים?" הוא שאל "את זאת שבאת הנה"
"מה אני צריכה לעשות כדי שתרדו ממני ומהחברים שלי" סיננתי בכעס הולך וגובר
"ומה עם המשפחה?" שאל סקראב "עכשיו נשארה לך רק אמא לא?"
"חתיכת.." קראתי והתנפלתי עליו. מני לא הצליח לעצור אותי ואני הצלחתי לשרוט את לחיו של סקראב. עכשיו מני תפס אותי והטיח אותי בקיר, הבטתי ישירות בעיניו. לא פחדתי אפילו קצת. ראיתי את סקראב מקלל וקם ממקומו כשהוא בודק את הדם שזלג במורד לחיו.
"כשאני אחזור אני אטפל בך" הוא סינן בשקט "ועכשיו אני לא אהיה נחמד כמו הפעם שחטפתי אותך" הבטתי בעיניו ולא נרתעתי.
"אתה לא תאיים עליה" שמעתי את מני אומר והבטתי בו בפליאה. "גם אחרי הכל היא חברה שלי ואתה לא תפגע בה"
"האצילות השתלטה עליך או מה?" קרא סקראב בכעס "אתה נותן לנערה הזאת יותר ממה שהיא אמורה לשמוע"
"אתה. לא. תפגע. בה." אמר מני, מתקדם עם כל מילה אל עבר סקראב.
"אנחנו נדבר גם על זה אחר כך" הוא סינן ויצא החוצה.
"תודה" אמרתי בשקט. מני נתן לי סטירה אדירה ששיתקה את הלחי שלי.
"מה עבר עלייך?" הוא אמר בכעס והביט בעיניי. "למה חזרת לפה?!"
"חשבתי.. כלומר…" לא ידעתי מה לומר. זה לא היה אותו המני של אתמול. הוא היה נחמד יותר ו… ולא ליד סקראב. רק עכשיו הבנתי שכל פעם שהוא התנהג בצורה מגעילה כל כך זה היה בגלל שסקראב יכל לראות או לשמוע אותו.
"אני לא מצליח להבין למה חזרת" הוא אמר ואז בידיי. הלחי שלי בערה והוא מיהר למשוך אותי אל הכיור. הוא עבר בזהירות עם מגבת על פניי ואז בחן את המקום. "זה בסדר" אמר.
רציתי לומר משהו אבל במקום זה פרצתי בבכי. היה נראה כאילו הוא ממש דואג לי וזה הגביר את הבכי שלי. הוא הניח יד על כתפי ונתן לי לשבת על המיטה.
"תירגעי" הוא אמר בנועם ואני התחלתי לחזור לשלוט בעצמי
"אני מצטערת" אמרתי כשאני מוחה דמעה אחרונה מפניי "פשוט הבנתי שבכל הזמן הזה שחשבתי שהפכת להיות משהו נורא היית אותו אדם אבל היית נתון להשפעתו של סקראב"
"שנינו נתנו לו להשפיע עלינו יותר מדי" הוא אמר והתיישב לידי, מחבק אותי. פתאום הוא קפא והביט בי בכעס. "מה יש עלייך?"