אבודה עונה 2 – פרק 10 (מעודכן!!)

"את לא יכולה לעשות את זה!" קרא מאור
"אני חייבת!" אמרתי "הוא ייפגע בכולכם"
"אנחנו נחשוב על משהו" אמר סהר, הוא ישב על המיטה שלי ועד עכשיו לא דיבר
"אסור לנו להתייאש" אמר מאור "זה בדיוק מה שמני רוצה"
"אז מה נעשה?" שאלתי בחרדה "אני לא יכולה לתת לו להמשיך לאיים עליכם"
"בואי נתחיל עם הדבר הכי חשוב" אמר סהר "מה שלום אמא שלך?"
"היא בסדר" אמרתי, ביקרתי אותה ברגע שהרשו לי. "אני אבקר אותה שוב מחר"
"אני רוצה לבוא איתך" אמר מאור
"וגם אני בא" אמר סהר "מעכשיו אנחנו הולכים שלושה"
"אני לא יכולה שתסתכנו בשבילי" אמרתי להם "אני חייבת לעשות את זה לבד"
"אנחנו לא משארים אותך לבד כדי להילחם בסקראב ובמני" אמר מאור בכעס "נחשוב על משהו"
"ועד אז?" שאלתי
"נשחק את המשחק של מני" אמר סהר בחיוך. אני ומאור הבטנו בו.
"אולי תרצה לפרט?" שאלתי

טוב, התוכנית של סהר לא הייתה טובה בהרבה מזאת של מני. שתיהן היו קלות מדי, פשוטות מדי. אבל אסור לי לשפוט. העיקר שזה יעבוד.
מאור התנצל וברח הביתה, כעבור כמה דקות הוא חזר עם מה שהיה צריך להביא. מכשירי הקלטה מיניאטוריים. "אתם מאמינים שזה יעבוד?" שאלתי
"אם הכל ילך על פי התוכנית אז כן" אמר מאור
"ואם משהו ישתבש?" שאלתי
"אז רב הסיכויים שמני יגלה" הוא אמר אבל לא נראה מודאג. "כמעט ואין סיכוי כזה!"
הפלאפון של מאור צלצל. "אבא שלי" הוא אמר "אני אצא רגע לדבר איתו". הוא סגר את הדלת מאחוריו. סהר העביר לי את מכשיר ההקלטה והסתובב.
"מה אני אמורה לעשות עם זה?" שאלתי והבטתי אל גבו.
"זה נדבק לגוף" הוא אמר "למדתי ממאור"
"אני אמורה להצמיד את זה לגוף?" שאלתי בהלם
"טוב, כן" הוא ענה ולא הסתובב
"טוב" אמרתי והרמתי את החולצה "ושלא תעז להסתובב!" קראתי אליו. הדבקתי את מכשירי ההאזנה וההקלטה, בזוית עיני ראיתי שהוא מציץ. לבשתי את החולצה שלי ובדיוק כשהסתובב להציץ שוב עמדתי מול פניו. הוא קפץ בבהלה.
"נהנית?" שאלתי בצחוק והוא הסמיק
"מצטער?" הוא שאל בצחוק
"אני שאלתי קודם" אמרתי ושילבתי את ידי מאחוריי ראשו. הוא חייך ומלמל כן חלוש כאשר ראשינו התקרבו. כבר יכולתי להרגיש את שפתיו כשהדלת נפתחה ומאור עמד שם. מיהרנו להתנתק ולחייך כאילו לא קרה כלום.
"אתם חושבים שלא ראיתי?" הוא שאל בצחוק "אני גם ככה באתי רק כדי להגיד לכם שאני צריך ללכת, ראית איך זה ואם זה נוח לך?" הוא פנה אליי
"זה בסדר גמור" אמרתי "מחר נעשה את זה"
"את שומרת את זה במקום שלא יגיעו אליו כן?" הוא שאל וחייכתי אליו.
"יהיה בסדר" אמר סהר "מחר אנחנו נטפל במני"
הבטתי בו ואז במאור. "תודה חבר'ה" אמרתי "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכם"
"היית לבד ולא היית יכולה לעשות כלום" אמר לי מאור בציניות
"תודה מאור" אמרתי "לא אמרת שאתה ממהר?"
"אכן" הוא אמר ופרץ בצחוק "תבלו" הוא קרץ ואז יצא מהבית.
"אתה מאמין עליו?" שאלתי בצחוק
"לא" הוא אמר "אבל אני גם לא מאמין לכל הסיפור הזה. זה ממש הזוי"
"כן" אמרתי והתיישבתי על המיטה "אצלי הכל הזוי. אכפת לך…" עשיתי סיבוב באצבע כדי שיבין מה אני רוצה. הוא חייך והסתובב. הורדתי את המכשירים הקטנים מהבטן שלי ואז הסתובבתי ולבשתי את החולצה שלי. "גם הפעם הצצת?" שאלתי בצחוק
"זה תלוי" הוא אמר בערמומיות "מה יקרה אם אני אגיד כן?"
"תקבל עונש" אמרתי וכמעט פרצתי בצחוק כשהוא התקרב אליי
"איזה עונש?" הוא שאל וצמצם את המרחק בינינו. איתו זה היה כל כך טבעי, עם מני זה היה מטריד. לרגע חשבתי ואז חייכתי.
"אני אתן לך את העונש עכשיו" אמרתי והצמדתי את אצבעותיי לפניו וקירבתי אותו אלי. אני לא יודעת כמה זמן עמדנו ככה, מתנשקים. בסוף כששחררתי אותו הוא רק צחק.
"אם זה העונש, לא אכפת לי להיענש כל פעם" הוא פרץ בצחוק וגם אני.
"העונש הבא יהיה גרוע יותר" אמרתי בחיוך ערמומי
"באמת?" הוא שאל וניצוץ התעורר בעיניו "ומה העונש?"
"את תצטרך לנשק אותי" אמרתי בחיוך וכשהוא התקרב אליי חסמתי אותו. "בדרך מקורית" הוספתי.
"דרך מקורית?" הוא שאל וחייך "אני אחשוב על משהו"
"יופי" אמרתי בצחוק "כי עד אז אתה יכול לשכוח מזה"
הסתובבתי והחבאתי את המכשירים בתוך הציפית של הכרית. אף אחד חוץ ממני ומסהר לא יכל למצוא את זה. מספיק טוב.
"אז מה אנחנו מתכננים?" שאלתי וניסיתי להתרכז במה שחשוב
"אני צריך לתכנן דרך שתיתני לי לנשק אותך" הוא אמר בחיוך "את יכולה לחשוב איך את מוציאה מידע מ… מני" הוא היסס אבל אז חייך.
הוא צדק. הייתי חייבת להתרכז, איך לעזאזל אני אשכנע את מני לדבר?
כדאי שאני אתחיל לחשוב.