הגן הסודי של אלה א'

הכל התחיל בשלג. ולמה בשלג? כי זה איפה שאלה מצאה את עצמה. בלבן.

'אלה! אלה' אמא שלה צעקה.היא יצאה לרחוב. באותו יום הן רבו. זה היה היום הגרוע ביותר בחייה. זה התחיל בבית הספר.חברתה החליטה שהיא חברה גרועה כי לא עזרה לה עם שיעורי הבית. זה המשיך בבית. אבא שלה איחר מהעבודה ולא לקח אותי לשיעור ריקוד. זה המשיך בשיעור ריקוד, כי היא איחרה והמורה כעסה ובגלל המבטים שהחברה ההיא נתנה לה. וזה נגמר, או לפחות חשבתה שזה נגמר בריב עם אימה. היא רצה בכל הכוח, בלי לשים לב לאן היא הולכת. בכתה. הן רבו על ההורים שלה. בזמן האחרון היו בינהם הרבה מריבות. היא ידעה לאן זה הולך, אבל לא האמינה. אמה אמרה לה שהיא צריכה לבחור עם מי לגור. צעקה עליה שהיא לא בוחרת. שיחיו ביחד. המשיכה לרוץ. עד כמה שהיא ידעה, היא רצה באותו זמן לתוך כביש.

הדבר הבא שהייתה מודעת, הוא שהתעוררה במקום שלא היה מוכר לה.לא,זה לא היה בית חולים. זה גם לא היה כביש. ולא נראה היה לה שזה היה גן עדן. זה היה מקום שעד היום לא תדע להסבירו. זו הייתה סוג של הזיה. או שלא.
כל שידעה זה שהכל לבן. רגע אחרי הסתחררו סביבה צבעים רבים.
היא צרחה, אבל קולה לא נשמע.
ואז כלום.
כלום.

היא התעוררה למחרת.
בקושי בקושי ולאט לאט פקחה את עיניה.
מה שראתה לא מצא חן בעיניה. או בעצם מה ששמעה. או שלא.
היא ראתה את שפתיה של אמא זזות. אך מה אמרה?
עיניה של אמא נצצו. בשמחה?
או…
ואז היא הבינה..
"אמא!" צעקה. אבל לא שמעה מילה.
"אמא…" אמרה ביאוש.