ניצחתי

ניצחתי
את הפחד ואת התאווה
את האהבה השקרית והלא מציאותית
את הסיכון שבאיבוד הכבוד והערכה עצמית
אבל החזרתי לעצמי הכל בשיקול דעת
החזרתי את הכל באומץ ובזהירות
ואני גאה לומר ולהודיע
שאני שוב עצמי
ואני
ניצחתי.

שבועות היא חיכתה לו שיתקשר, שיכתוב, שיעשה משהו… שבועות! אפשר אפילו להגדיר זאת בחודשים! עבר מספיק זמן בשביל מישהי שתספיק להכיר מישהו, להתחיל לפתח רגשות ואפילו להתגבר על הרגשות האלו כלפיו. וזה אכן כמעט קרה. היא התחילה קשר עם מישהו חדש, נפלא כמוהו, אבל גם אחד שנשאר יותר זמן ממנו.
אבל מה פתאום הוא התקשר? מה הוא רוצה עכשיו?? שוב לזיין לי את המוח, לבלבל לי את הלב, או אולי הוא פשוט התגעגע לסקס ? אומנם הם שכבו רק פעם אחת ? טוב לא רק פעם אחת אבל לילה אחד בלבד. אז מה הוא רוצה עכשיו?

הם הכירו לפני יותר מחצי שנה באינטרנט ? דיברו כל הלילה, לא רצו ללכת לישון, נהנו ממה שיש לשני לומר ולספר, אך בסופו של דבר, עלות השמש חייבה אותם להפסיק, אבל מאז אותו לילה, בין אם קבעו או לא, הם מיהרו לעבור את היום ולהגיע אל המחשב, אל אחד אל השנייה.
זה היה מוזר. אדם שלא הכירה ולא הכיר אותה והם הרגישו כאילו הם מכירים זה את זו מאז ומעולם. כך זה המשיך בערך כשבוע, ולאחר כשבוע הם החלו לדבר בטלפון. הם דיברו על הכל מהילדות שלהם וסרטים מצוירים, ועד האכזבות והפחדים שלהם. ההרגשה הייתה הכי טבעית לעשות כן. הם דיברו כל יום לפחות פעם אחת, לפעמים יותר רק בשביל לשמוע זה את קולה של זו וההפך, זה היה כמו סם ממריץ שעוזר להמשיך את היום. הם כבר השתוקקו לפגוש אחד את השנייה, אך זה נדחה כל פעם בשל סיבה אחרת, לרוב בשל העבודה של אחד מהם. הם גם לא ידעו איך השני נראה, ולמען האמת זה לא ממש עניין אותם, הם ידעו שהם ימשכו אחד אל השנייה – בזה לא היה להם שום ספק.
הגיע היום של הפגישה, הם קבעו שיאסוף אותה, וכך היה. זו הייתה פגישה שאף אחד מהם לעולם לא ישכח. אומנם זה היה דייט ראשון, אך מאחר שהם כבר הכירו אחד את השנייה כל כך טוב זה היה כמו להתחיל מהדייט ה-5 או ה-6 לפחות. הם התיישבו במסעדה על הטיילת שקרובה לים. המוזיקה, האורות, האווירה, ובמיוחד החברה הייתה מושלמת. בהתחלה הפגישה הייתה קצת רעועה בגלל הלחץ וההתרגשות, אבל לאט שניהם התרככו והשיחה החלה לזרום וזה הפסיק להיות מאין ראיון עבודה והפך לדו-שיח. לפעמים היו את השתיקות המביכות, אבל ההבזק בעיניים, העיניים הנוצצות, החיוך שלא הפסיק לרדת מהשפתיים. הם שילמו את החשבון (הוא שילם את החשבון). והם החלו לטייל, ידו השתלבה בידה בשיא הטבעיות, ואז היא הציעה שירדו לים, האוויר היה מדהים….
הוא נענה להצעה, אבל ביקש ממנה להמתין מספר דקות, היא הסכימה, הוא נעלם ואכן חזר לאחר כמה דקות ספורות שבידו בקבוק יין עם שתי כוסות. היא חייכה אליו ובמהרה שניהם ישבו ממש בקו המים, כשהגאות המתקרבת כמעט ונוגעת בכפות רגליהם. והם המשיכו לדבר בעודם לוגמים מהיין. מדברים ומקשיבים, בולעים ומשננים כל מילה שהשני אומר.
באיזשהו שלב היא הציעה להיכנס למים, הוא קצת היסס אבל לפני שהספיק לענות היא, חלצה את נעליה, והייתה כבר עמוק במים. המים היו נהדרים, חמימים במקצת. הכוכבים למעלה זהרו והיו מדהימים ביופיים יחד עם הירח המלא שהשתקף במים, והטיל אור עליה במים. הוא חלץ נעליים גם הוא, ומיהר אליה. בתוך המים הם המשיכו לדבר, אבל מבלי להרגיש גופותיהם התקרבו, והם מצאו את עצמם מתנשקים. לא היה משהו מושלם יותר מזה. הם התנתקו זה מזו, הסתכלו עמוק זה לזו בתוך העיניים וחייכו, ושפתותיהם נפגשו שוב. הם החלו להתנשק במהירות, כפי שהכירו זה את זו כל כך טוב הם גם השתוקקו להכיר אחת את השנייה כל כך טוב גם מבחינה גופנית. היא החלה להוריד לו את החולצה. הזרם קירב אותם אל החוף והם נשכבו על קו המים, כאשר הגאות שוטפת אותם מדי פעם. לאחר שגמרו הם התנקו במים, הוא הציע לה לחזור אליו ? והיא הסכימה. שם הם המשיכו לחקור זה את גופה של זו וההפך. הם הספיקו לגמור עוד פעמיים לפני שהשמש התחילה לעלות. והם נרדמו חבוקים.

הם התעוררו לאחר כמה שעות בודדות, והוא החזיר אותה לביתה. הוא נשק לה בעדינות על שפתיה ובזה זה הסתיים. הוא לא אמר כלום, ולא משך אותה לנשיקה עמוקה יותר, היא הרגישה את הויברציות הלא טובות אך לא ידעה למקם אותן בשביל שיאמרו לה מה בדיוק קורה כאן. היא חייכה אליו ויצאה מן הרכב. היא ציפתה שהוא יתקשר אך עבר יום שלם והטלפון לא צלצל. היא חשבה, טוב אולי הוא עסוק, אולי הוא פשוט חושב קצת יותר מידי, אך גם ביום שאחריו הוא לא צלצל וכך היה בימים שעברו אחריהם. גם למחשב הוא לא עלה והיא לא הצליחה למצוא אותו בשום מקום. היא סירבה להתקשר, היא חשבה לעצמה שאם הוא לא התקשר יש סיבה לכך והיא לא צריכה להראות טיפשה, או פתטית כאילו הוא הגבר האחרון עלי אדמות שהיא צריכה לרדוף אחריו. היא סירבה גם לחשוב שהוא רק זיין וזרק אותה. היא ידעה שהוא לא אדם כזה, וגם אם זה היה כך הוא לא היה משקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיה להגיע לזה, וגם לא היה לוקח להם כל כך הרבה זמן להיפגש אם אכן זה היה כך. וגם אם זה היה נכון הוא היה מתחשב רק בו ובתענוגות שלו באותו לילה, אבל הוא השקיע בה, ובה בלבד. הוא ליטף, נישק, דאג לה ולאושרה, היא הרגישה זאת בנשיקותיו ובעדינותו. לכן יחד עם זאת היא לא הבינה מה קרה וזה היה חשוב לה. אך הוא לא חזר להסביר ונעלם מן האופק.
שבועות היא שקעה בתוך זה, אחרי הכל היו פה רגשות מעורבים, היא ניסתה לדבוק בדבר היחיד שהיה לה, לנסות לקרוא את מחשבותיו על פי מה שהבינה שהוא ועל פי מה שהספיקה להכיר אותו במידה והוא היה אמיתי וכנה. ובתוך תוכה היא ידעה שהוא היה אכן כזה. שבועות היא שקעה בתוך זה, מנסה להבין מה עבר לו בראש ומה קרה. אפילו לא לשמוע את קולו היווה בשבילה בעיה… היא התרגלה למשהו טוב כל כך מהר, וזה נהפך למאין סם בשבילה. השבועות הפכו לחודשים והיא לא שמעה ממנו מילה, והיא השלימה עם המצב, התחילה לשכוח אותו. היא לא האשימה, אפילו לא כעסה. חברות שלה לא הבינו איך היא יכולה שלא לכעוס עליו, אך העובדה הייתה כזאת! היא לא כעסה עליו, איך אפשר לכעוס על משהו שלא מבינים?! במיוחד כשמרגישים בתוך הלב שיש סיבה יחסית טובה שלא קשורה אליה להתרחשויות.

היא החלה לצאת עם מישהו חדש ? "אביב" שמו, הרגשות כלפי ההוא לא נעלמו, אך דעכו והיא אפילו החלה לשכוח אותו ואת רגשותיה אליו. אבל היא חיבבה את אביב, הוא היה טוב אליה והוא בניגוד אליו נשאר! שבועיים לאחר שהקשר בינה לבין אביב נעשה רשמי כזוג, צלצל הטלפון. רוח הרפאים חזר, היא בהתחלה לא האמינה כששמעה את קולו, אך היא זיהתה אותו מיד, הוא לא דיבר בקול רם, אפילו כמעט לחש וקולו רעד במקצת. הוא רצה להיפגש איתה. היא לא הבינה בשביל מה יש להם להיפגש, מה כבר יש לו להגיד אחרי כל הזמן הזה שנעלם, היא גם לא הבינה איך יש לו את החוצפה והאומץ לבקש זאת. אך היא לא יכלה לעמוד בפיתוי, היא רצתה לשמוע מה יש לו לומר, אך יותר מזה היא השתוקקה לראות אותו לפחות עוד פעם אחת. היא הזמינה אותו אליה, היא הרגישה הכי בטוחה בביתה שלה, במגרש הביתי שלה.
היא לא התייפתה לכבודו, היא סידרה את עצמה מעט ואת הבלגן הרגיל שיש בדירה, ולבשה ג'ינס וגופייה פשוטים, היא לא חיפשה להרשימו, היא לא הרגישה שום צורך, אחרי הכל שום דבר לא יקרה הערב חוץ מזה שהוא יסביר לה מה קרה. הוא הגיע בהפרש של 20 מאז שניתקו את הטלפון. היא הופתעה מהמהירות שהגיע.

היא פתחה לו את הדלת, ועיניהם נפגשו, ברגע שראתה אותו היא הרגישה איך כל הרגשות הרדומים מתעוררים לה בבטן, אך היא לא הראתה זאת. פניו היו רציניים כל כך והיה נדמה לה שהוא רעד במקצת והיא הציעה לו להיכנס.
הם התיישבו על הספה, היא הציעה לו משהו לשתות והוא הסכים לקפה אך ביקש לפני כן כוס מים ושתה את כולה בשלוק אחד. היא התיישבה על הספה בצידה השני מולו, רגליה על הספה קרובות אל גופה, מכונסת בתוך עצמה, וכפות ידיה מכסות את כוס הקפה, הוא ישב מולה, רגל אחת על הרצפה, רגל שנייה מונחת על הספה עד הברך, וחלקה השני מונף באוויר, הוא נשען לאחור, כשידו השמאלית מושענת על גב הספה מחזיקה את ספל הקפה, וידו השנייה מושענת על מרפקה לאחור, על משענת הספה. הם הסתכלו זה בעיניה של זו, ושתקו. כל אחד חיכה שהשני יתחיל, אבל פחד לומר את המילה הראשונה. "למה?" היא שאלה "מה קרה? ולמה פתאום עכשיו?" היא החלה לירות לעברו שאלות, והוא הרגיש שהיא יורה בנשק אל ליבו. הוא הסתכל לה עמוק בעיניים, שיחק באצבעו בשפת הספל ואמר: "פחדתי! הפעם היחידה שהרגשתי כך כלפי מישהי היא פגעה בי. וגם נבהלתי כי מעולם לא פיתחתי רגשות כאלה כלפי מישהי כל כך מהר." "אז פשוט ברחת? בלי שום הסבר" היא שאלה והוא הנהן לה בראשו ולא אמר מילה למשך כמה שניות ורק בהה בספל הקפה שלו "לא ידעתי איך להגיב אחרת". "אז מה אתה רוצה עכשיו?" היא שאלה "אותך!" הוא הרים את ראשו, ויישר את זוג עיניים ישירות אל תוך עיניה. היא הרגישה כאילו הוא מנסה לכשף אותה, כשנתן לה את מבטו והמילים שיצאו ממנו, גרמו לה מצד אחד לרצות לזנק עליו ולקרוע מעליו את הבגדים, אך היא נאבקה בכל כוחה בקול ההגיון, שניסה לשמור עליה שלווה, היא שאבה את כל כוחותיה וענתה באדישות: "מה קרה? אתה כבר לא פוחד??" "אני מת מפחד, אבל אני לא מצליח להפסיק לחשוב עלייך." הוא אמר זאת, בעודו מתקרב אליה. היא רצתה לעצור אותו, אך במידה מסוימת רצתה גם להתקרב אליו. היא האמינה לו משום שזו אחת משתי סיבות היחידות המוצלחות שעלו במוחה בניסיון להסביר את התנהגותו. מוחה אמר לה לעצור אותו, לא לתת לו להתקרב עוד יותר, אך ליבה שלט כרגע במוחה ולא נתן לה לעצור אותו, הוא התקרב אל שפתותיה ומשך אותה לנשיקה עמוקה, לרגע אחד מוחה הצליח להשתלט עליה, ולגרום לה לנתק אותו משפתיה. "איך אני יודעת שלא תברח פעם שנייה?" "אני לא יכול להבטיח. אני פה כי החלטתי שאני מנסה להתגבר על הפחד הטיפשי הזה. אני לא מפסיק לחשוב עלייך, לחלום עלייך בלילות, אני רוצה אותך." ליבה החל להתמוסס שוב, אך היא נעמדה גם בשביל להזרים דם למוח ופנתה אליו: "אתה לא חושב שאתה חוצפן? פעם אחת הפרעת לחיי, ונתתי לך להפריע כי רציתי שתהייה חלק מחיי, וחלק ממני, כל כולי עדיין רוצה זאת. אבל אני לא מוכנה שתשבור לי את הלב בפעם השנייה. במיוחד אחרי שהצלחתי לאחות אותו בחזרה." הוא נעמד מולה: "גם אני רוצה אותך בחיי, אני אוהב אותך, ואני כאן בשביל להגיד לך שאני מוכן לקפוץ מהצוק הזה, להיכנס למעלית הזאת, כי אני אוהב אותך ואני רוצה אותך ואני לא מוכן לוותר עלייך בכזאת קלות." היא התבוננה בעיניו, וקראה את האמת שיוצאת מפיו ומשתקפת בהן. היא התקרבה אליו, והעבירה את אצבעותיה על שפתותיו "אבל עכשיו אני מפחדת כמוך אם לא יותר, כי כבר הוכחת שאתה מסוגל לקחת את הרגליים שלך וללכת בלי שום הסברים. הוכחת שאתה מסוגל לפגוע בי." הוא לא ענה לה, במקום זאת הוא תפס בעדינות בפניה ובעורפה, ונישק אותה, היא שקעה אל תוך זרועותיו ונשיקתו. ליבה כבר השתלט על כל כולה, אולי הוא באמת כישף אותה, בפעם השנייה, הם מצאו את עצמם מפשיטים זה את זו. הם שקעו למטה, אל השטיח ברצפה, הם לא הצליחו להגיע אל הספה שלא לדבר לנסות להגיע אל חדר השינה. הם השתוקקו זה אל זו, התגעגעו ורצו את זה כאן ועכשיו בלי שום עקבות.
הם הספיקו לגמור פעמיים, לפני שהוא נרדם כשהוא בזרועותיה, וראשו מונח על שדיה, היא לא הצליחה להירדם, ידה האחת משחקת בשערותיו, ידה השנייה מונחת על מצחה ועיניה פתוחות לרווחה, מוחה החל שוב לזעוק ולתת את דעתו על כל העניין, והחל מאבק עם הלב. היא פחדה ממה שיקרה עכשיו, בבוקר הוא יצטרך ללכת, השאלה אם הוא יחזור, או לפחות יתקשר בחזרה. ומה עם אביב? את ליבה היא כבר החזירה למי שמונח כרגע בזרועותיה, כאילו היא באמת נתנה אותו למישהו אחר, גם לא לאביב. אבל הסיכון היה גדול מידי ואת הקו האדום היא כבר חצתה וזה מאוחר מידי לחזור, כל מה שנותר לה זה לקוות שהסיכון יתברר ככדאי ויהיה שווה את זה.כרגע זה נראה כחלום, אולי כחלום שהתגשם כאשר הוא בזרועותיה פעם נוספת, השאלה אם זה אכן זה רק חלום או יתברר גם כמציאות.
הוא התעורר לאחר כשלוש רבעי השעה, לקח לו כמה שניות לחזור למציאות ולהבין מי משחק בשערו ובזרועות מי הוא נמצא… הוא הרים את ראשו, והביט לה בעיניים. "אני מצטער, נרדמתי. כבר הרבה זמן שלא ישנתי כך, כל כך עמוק וכל כך טוב כמו שישנתי עכשיו." היא הביטה לו עמוק בעיניו וחייכה, לא התחשק לה לספר לו את אשר חשבה. הוא נשק לה והיא נסחפה בנשיקה. הוא החל שוב ללטפה בידו הגדולה בכל גופה, והיא הרגישה איך העמוד שלו מתעורר לחיים פעם נוספת. היא התנתקה ממנו. "מה קרה?" שאל כמופתע. "אני לא יכולה להמשיך כך." "איך? אני לא מבין, את לא נהנית כך?" "אני כן. ועם כל נשיקה שלך אני עולה לשמיים ונסחפת איתך, אבל אני לא יכולה להמשיך כך." הוא ניסה לנשקה בשנית, ושוב היא נסחפה, אך שוב הדפה אותו. "מה, מה קרה?? מה יש?!" הוא שאל כשהיא עוד בזרועותיו, היא קמה מהרצפה, היא צעדה למטבח כשהיא ערומה כביום היוולדה ואמרה: "אני לא מסוגלת, כל פעם שאני מתחילה לחשוב, זה מתחיל לכאוב." היא מילאה את הקומקום במים והדליקה אותו, ויצאה מן המטבח והוסיפה: "זה כואב פה, ופה." היא הניחה את ידה על ביטנה ועל ליבה והלכה לכיוון המקלחת. היא פתחה את המים, כשהוא הגיע ונעמד לצד המשקוף לבוש בתחתונים, היא נכנסה למים, והוא נשען על המשקוף ושואל בעוד בוחן אותה מכף רגל ועד ראש: "מה כואב, אני לא מבין" בעוד שהמים זורמים על גופה ושערה, היא התבוננה בעיניו שהתבוננו בעיניה "זה כואב עם כל נשיקה, עם כל מגע של היד שלך על הגוף שלי. כאילו הגוף שלי מזהיר אותי, מזכיר לי מה היה ומזהירים אותי לא לחזור על אותן טעויות.". "את חייבת להבין שאני זה שעשיתי את הטעות, ואת חייבת להאמין שהבנתי שעשיתי אותה ובגלל זה אני פה, פה איתך, רוצה אותך ורוצה להיות איתך". "כן. אבל גם בפעם שעברה, אם האינטואיציות שלי והתובנה שלי לא טועים רצית להיות איתי, ובכל זאת הלכת." "את צודקת, לא רציתי ללכת, אבל הפחד שלי גבר עליי, ועכשיו אני כאן, בשביל להסתכל לו בעיניים ולהתמודד איתו." "יש לי שאלה" היא הביטה בו. הוא נכנס פנימה, והתיישב על קרש האסלה שמול המקלחת: "תשאלי." "אתה באמת פה כי אתה רוצה להיות איתי, או שאני בשביל להתמודד עם הפחדים שלך? השאלה שלי שבמידה ותתגבר על הפחדים שלך, עדיין תרצה להיות איתי ותשאר כאן איתי?" הוא נעמד והתקרב אליה "תראי אני לא יכול להגיד לך ו/או להבטיח לך מה יקרה עוד שנה, עוד חודש, או עוד שבוע בדיוק כמו שאת לא יכולה להבטיח לי, אני גם לא מבקש ממך לא להבטיח לי כלום" הוא התקרב עוד יותר ונעמד גם הוא מתחת למים והוסיף "אני רק יודע אני פה עכשיו, כי אני רוצה להיות, כי אני מרגיש כלפייך רגשות שהרבה זמן לא הרגשתי כלפי מישהי. את מיוחדת, את יפיפייה, סקסית, חכמה, מצחיקה, והרבה יותר. ואני יודע שאני פה כי אני רוצה והתוכניות שלי הם להישאר פה עוד הרבה זמן." "אבל זה עדיין כואב ומפחיד והפעם זה לא רק אני בתמונה" "מה הכוונה?" "יש את אביב שאני יוצאת איתו, הוא די דומה לך אבל הוא נשאר בפעם הראשונה ובגדול הוא עדיין פה." "תגידי לי מילה אחת, אני הולך ולא חוזר, אני לא רוצה להפריע לך ולחיים שלך. אני רק רוצה אותך, לאהוב אותך. וחוץ מזה אם באמת היית רוצה את אביב ולבך היה נתון לו, לא היית מהססת, היית אומרת לי ללכת ולא לחזור ולא היית שוכבת איתי שוב." הוא צדק בקשר לאביב, אך היא התעלמה מזה "זה העניין, אני לא רוצה שתלך, אני רוצה שתישאר כאן איתי לתמיד, אבל תמיד יהיה מעלינו ענן שחור שאתה יכול להיעלם לי פתאום, וזה מה שמפחיד. את כל ההגנות שלי הורדתי בפניך, פעמיים, שזה פעמיים יותר שאני נותנת לקובץ קטן של אנשים, ופעם אחת יותר שאני נותנת לכולם."
"תקשיבי שוב פעם, תסתכלי לי בעיניים כשאני אומר את זה, ותראי שזו אמת לאמיתה שבאה מפה…" הוא הניח את ידה על ליבו "… אני כאן, אני אוהב אותך ואני לא מתכוון ללכת לשום מקום, אם את מאמינה לי ומוכנה ללכת עם הלב שלי ושלך ולהסתכן בפעם השנייה והאחרונה, אני מבטיח לך שלא תתחרטי. אבל אם את לא מאמינה לי תגידי לי ואני אלך מפה עכשיו ולא אחזור עוד להטרידך." היא הורידה את ידה מעל ליבו והסתכלה עמוק בעיניו: "אני מאמינה שאתה אוהב ושאתה רוצה אותי ולהיות כאן איתי, ושאתה מתכוון לכל מה שאתה אומר, אך האם הפחד שלך לא יגבר עליך בשנית?!" הוא לא ענה לה, רק הנהן בראשו בעצב, הניח את ידו בידה, הסתובב והחל ללכת, ידיהם החלו להתנתק. היא לא רצתה לתת לו ללכת, אבל אולי זה מה שהיא צריכה לתת לו לעשות. מוחה אמר לה לתת לו להמשיך ללכת, אך ליבה רצה לקפוץ אל מחוץ לגופה ולתפוס אותו. המוח שלה המשיך לומר לה שזה המעשה הנכון, שזה מה שבריא, אבל כאב חזק החל למלא את הבטן שלה והיא הרגישה איך כל גופה מתחיל להיחלש מהמחשבה שהוא ילך ולא יחזור והפעם זו תהייה אשמתה. היא לא יכלה לסבול את המחשבה הזאת, היא ידעה שהיא לעולם לא תסלח לעצמה אם היא לא תנסה שוב פעם. הסיכון גדול מאוד בזה שהיא תהפוך למטומטמת הגדולה ביותר בכל הזמנים, אבל שיהיה…. כל זה עבר במוחה בשניות הבודדות, מוחה מעולם לא חשב כל כך מהר, וכאשר אצבעותיהם כבר כמעט ולא נגעו, היא תפסה שוב בכל ידו, חזק, ומשכה אותו אליה חזרה אל תוך המים הזורמים, היא תפסה בעדינות בפניו ואמרה בקול צרוד: "אני לא רוצה שתלך." הם הסתכלו עמוק בעיניהם של אחד של השנייה. ונשקו באותו זמן אחד לשנייה. הם התנשקו נשיקות עמוקות וארוכות, המים זרמו מעליהם, הם הרגישו איך כל הלכלוך הרגשי, שהיה ביניהם יורד מעליהם ומנקה אותם. גופותיהם היו צמודים זה לזו, מחצו זה את איבריה של זו וההפך. ושוב עמוד האש שלו החל להתעורר. היא הורידה את תחתוניו, והוא החל לחכך את איברו באיברה. הם לא הפסיקו להתנשק לרגע, לעיתים הוא נשק לצווארה ולשדיה וחזר אל פיה, הם לא יכלו לשבוע זה מלשונה של זו וההפך. הוא נכנס אליה בעדינות, ובעדינות החל להזיז את אגנו, כאשר הוא בתוכה. זה היה עמוק, ואמיתי. היא מעולם לא עשתה סקס כל כך אוהב ואמיתי. היא הסתכלה בעיניו בעודם ממשיכים וראתה דמעות יורדות מעינו, היא התנתקה מנשיקתו, ניגבה את עינו עם אצבעותיה בעדינות, ובעדינות נשקה לה , הוא חזר לשפתיה ונשק לה נשיקה עמוקה ואוהבת, תנועות האגן שלו התגברו במהירותם. והם גמרו בפעם השלישית הלילה. הם ניקו זה את זו במקלחת. כשיצאו בגלל שתחתוניו היו רטובים, הוא לבש את מכנסיו בלעדיהם, והיא לבשה תחתון עם גופייה פשוטה שכיסתה חצי מבטנה. היא הדליקה בפעם השנייה את הקומקום והכינה לשניהם קפה. הם התיישבו במרפסת, עם הקפה והסיגריות, הכוכבים והירח זרחו ביופיים כמו באותו ערב בפגישה הראשונה שלהם, השחר החל לעלות, וצבע את השמיים בצבעי פסטל רגועים יחד עם נצנוצם של הכוכבים. הם ישבו זו בזרועותיו של זה ופשוט שוחחו כמו בפגישה הראשונה שלהם, דיברו על הכל וצחקו. השמש החלה לעלות ולהעלים באורה את הכוכבים והירח, הוא השקיע אותה עמוק לתוך זרועותיו, והיא נענתה בשמחה, הניחה את ראשה בשקע כתפו. מדי פעם הוא העביר את פניו בשערה ונשק לראשה. הם השתתקו, היה באוויר ריח של משהו נקי. הם המשיכו להביט אל האופק שנראה כמו תמונה יפיפייה שנצטיירה במיוחד שבשבילם.

[ המשך… ]