איך התאהבתי בקיבוצניק ונשארתי בחיים – פרק 2

מיכל ואני,זאת חברות ארוכת שנים מאז שהיינו בנות 5,מה לא עברנו ביחד,החל מחוויות ילדות הכוללות הסתגרות בחדר שעות והאזנה לקלטות של היט מן ונוער שוליים, התאהבות משותפת בחתיך של השיכבה בחטיבה וכלה בסיגריה הראשונה.רצה הגורל ומצאנו את עמנו הולכות ומתרחקות בגיל ההתבגרות שתפס את מיכל על הצד השמאלי מה שנקרא ופשוט לא היינו בקשר הקרוב שהיינו רגילות אליו.אני התגייסתי בעוד מיכל החליטה שזה לא בשבילה וכך עברו כמה שנים נטולות מגע בינינו. אבל מפגש אקראי אחד הוביל להרפתקאה משותפת שבה עוד נזכר כנשב במרפסת בביתה במושב בצפון עם קפה וסיגריה ונגלגל את חוויותינו מהמקום הקסום הזה.אז כמו שתמיד האמנתי,דברים טובים לוקחים זמן אבל דברים אדירים קורים בבת אחת!

אז בעודי מחפשת אחר דירה בצפון למשך לימודי הקרובים שם,חיפוש מעיק שכולל התעלקות על אנשים שבטעות מצאו את עצמם שם בדרך לכנרת ויודעים איפה נמצא שם משהו בכלל ושותפים לדירה שאין להם בעיה עם הקונספט של שקט בין שתים לארבע,עמדתי כמעט להתייאש ולחפש מקום לבדי כאשר הסתובבתי לי בקניון ופתאום היא עמדה מולי,אחרי שנים בהן לא התראינו,מיכלי שלי.כאילו הזמן לא חלף ולא קרה בינינו כלום התחלנו מתחבקות וצוחקות ומנסות להשלים פערים בעמידה בין חנויות כשלפתע אמרתי, "אולי נשב איפשהוא ונדבר כמו שצריך?!",דיברנו מעט על הרבה כשלפני הקינוח מיכל שואלת אותי אז מה הלאה,מה עכשיו כשאת משתחררת סוף סוף? אמרתי לה בחפיון ראש לא מוסבר שאני הולכת לגור בצפון,ללמוד שם,מתרצת לעצמי הימצאות במקום הזה ללא מטרה מוצדקת.ציפיתי לחיוך הנבוך הזה שקיבלתי מהרבה אנשים שאמרתי להם בדיוק את זה ולמילות הניחום," אה,נהדר,נורא יפה שם,שקט משהו,קחי ספרים איתך שלא ישעמם לך…" אבל למרבה הפלא התפשט חיוך ענק על פניה שאומר שהנה באות צרות….

"אני לא מאמינה,אני נוסעת שבוע הבא לחפש שם דירה,אני הולכת ללמוד שם שיאצו!" שתינו הסתכלנו את על השנייה וידענו שיש סיבה שאנחנו מכירות כל כך הרבה שנים,נועדנו לעבור גם את זה,ביחד. המלצרית עם הקפה כמעט התשבצה כשקפצנו לידה באטרף וצווחנו" בואי נגור ביחד!"
וכך זה התחיל,שתינו ביום ראשון מהביל של יולי בפיאסטה הישנה ללא המזגן של מיכל מחפשות לנו מקום הולם לשנתיים הבאות.
הייתה רק בעיה אחת,אני תמיד חלמתי על מגורים בקיבוץ אם כבר אז עד הסוף מה שנקרא,אך למיכל היו מחשבות פחות קומוניסטיות בראש והיא לחצה לכיוון של מושב,יישוב רק לא קיבוץ שבו היא הרגישה שיהיה לה חנוק.אז התפשרנו,חיפשנו במושבים באזור וכמעט שעמדנו לנסוע הבייתה לעת שקיעה כאשר החלטנו לנסות עוד מקום אחד אחרון,מקום מושבנו לשנה הקרובה,מנחמיה.
איך שנכנסנו לבית ידענו שזה זה,כמו ההרגשה הזאת שהגעת הבייתה,שזה המקום שלך.שבועיים לאחר מכן היינו ארוזות ומוכנות ובעזרת כמה חברים טובים העתקנו את מושבנו מהעיר,אל הכפר,על כל המשתמע מכך.

מצאנו מקום נהדר לכביסה,מכבסה קיבוצית אמיתית,סטקייה איכותית,או חתולייה כפי שהיא נקראת בפי תושבי האזור,למרות של נראו חתולים באזור הסטקייה בכלל,מוזר,והכי חשוב-פאב קיבוצי אמיתי,עם בירה ב-10 שקלים,שולחן סנוקר מרופט,וכמה קיבוצניקים ישובים עם החולצות גולני שלי הגזורות שלהם שרים לצלילי הביטלס,הכי רחוק מבאר תל אביבי והכי קרוב לפיק אפ בר שאפשר…..