They lived happily ever after to this day day

כשמנסים להיזכר באירועי העבר הכול מעורפל כל כך.
כל מראה נראה כמו משיכה מעורפלת של מכחול: אנשים חסרי פנים, גפים מתנענעים חסרי צורות. כאילו מישהו שפך כוס מים על קנבס עם ציור טרי והצבעים מטפטפים ומתערבבים, מאבדים את צורותיהם. אפילו התמונות כבר כמעט לא מעלים שטף של זכרונות כמו פעם, כשהיינו יושבים על הספה יחד בערבים היפים האלה, ידנו אחוזות אחד בשל השניה ואנחנו מדפדפים בדפים העבים של האלבומים, מוצפים נוסטלגיה. אבל עכשיו הכול נראה כמו חיים. כל צעד וכל תנועה, אני מרגיש מרחף, כאילו הכול אפור והפוך.
"פוסט טראומה" קראו לזה הרופאים. לסלי אמרה שזה קישקוש, שאני עוד אסתדר, ואני לא צריך את התרופות שלהם הודיעה בתקיפות. אולי לא הייתי צריך להקשיב לה. אולי בעצם לא הייתי צריך להקשיב בכלל- להקשיב לחוש שלי ולעזוב את כל הסיפור בשקט. מי יודע איך זה משפיע על חיי.
קשה להיזכר במילים המדויקות של אירועי העבר הנכזבים. קשה לי לזכור, שעה, נוכחים, או אפילו גיל.
אני זוכר רגשות.
אהבה עיוורת, יאוש עמוק, דיכאון אפל, אושר אין סופי. אני יכול לשבת במשך שעות ולבהות בתקרה בעודי משחזר את הכול. בדיוק כמו שעיוור מעביר את אצבעותיו על נקודות שמלמדות אותו בעוד אני לא אבין מהם דבר. כך אני קורא את ה"סיפור" הזה. במבט לאחור הכול נראה פשוט כל כך…
היתה את האמונה הזאת של הצעירים, ששווה לעשות הכול בשביל האהבה. שאהבת אמת יכולה לגבור על כל הצרות, ששני אנשים אוהבים לעולם לא יזכו לגורל רע.
בהתחלה היה נדמה לי שהסוף הטוב כבר כאן. המלחמה הסתיימה. חזרתי הביתה, פצוע קשות, אך עדיין, בחיים. ובפתח הבית חיכתה לי לסלי, פניה חיוורות ותחת עינייה מסתמנים עיגולים שחורים. התחבקנו, וזה הרגיש כמו סוף הסיפור. היה לי קשה להאמין שניצחנו, ניצחנו, ואני לא מת. היו לי חברים רבים כל כך שנפלו חלל. היה את האבל והדיכאון בהתחלה, כמובן, אבל אחר כך הכול חזר לשגרה. נראה היה שהכול יהיה בסדר. אני ולבלי התחתנו, חתונה קטנה ולא מפוארת, רק עם המשפחה, ועברנו לגור יחד. דמיינו לעצמנו שהכול יהיה בסדר עכשיו, היה נראה שהקשה מכל מאחורינו.
העתיד נראה ורוד ומתוק. נגדל ארבעה ילדים, קבענו. שתי בנות ושני בנים. נקרא להם קולין, אוון, שאנן וסטלה. לסלי קיבלה תפתח קונדיטוריה, אני אחזור לעסקי עריכת הדין. זה היה יכול להיות סוף משולם לסיפור מושלם. לאחר כל המכשולים והכאבים האהבה ניצחה. היו אמורים להיות לנו חיים מושלמים.
זה לא מה שקרה.
זה התחיל בסיוטים. בלילות חסרי השינה, שהייתי ישוב בעיניים פקוחות וכותב בתוך מחברת, מתוך חשש להירדם. נדודי שינה, סיוטים, ושינה ללא חלומות הפכו להיות חלק קבוע משגרתי. נהפכתי כבד ועייף יותר. וכאילו זה לא מספיק, נתבשרנו שלסלי לא יכולה ללדת.
נראה היה שכל העתיד המושלם שתכננו מתרסק לרסיסים. הבטחנו לעצמנו שהכול יהיה בסדר, אותם הבטחות שמבטיחים לעצמם כולם כשהמצב נואש מכל. הבטחות ריקניות, חסרות בסיס.
תכננו לאמץ, בסופו של דבר. תאומות בנות שנתיים, אורסלה וג'ני. ניסינו לבנות את עצמנו מתוך הקושי, לחשל את עצמנו באמצעות הכאב. לסלי לקחה הלוואה ופתחה את הקונדיטוריה, ופתאום נראה היה שזה רק עוד פרק קשה בחיים, שנעבור אותו בהצלחה. היינו קרובים לאימוץ ולהשתקמות יותר מתמיד.
ואז אבחנו אותי.
PTSD. מאוד חמור, אמר הרופא. עדיף שבעלך ישאר כאן הלילה, הודיע ללסלי.
נתנו לי פלואוקסטין וכדור הרדמה. הלילה עבר עלי בשינה חסרת חלומות, והבוקר? הבוקר נראה רחוק מתמיד. כל יום היה כמו חלום, אפור, עצוב וכואב. כבר לא יכולנו לאמץ, כמובן, אבל זו הייתה הקטנה בדאגותינו. הקונדיטוריה התחילה להפסיד הרבה כסף, לסלי נקלעה לחובות, ואני לא הייתי שם כדי לעזור לה, לתת לה כתף להישען עליה, או לפחות להכניס כסף הביתה.
קיבלתי פלואוקסטין באופן קבוע. הכו היה מעורפל הרבה יותר. רק דבר אחד היה ברור, החלומות. הזכרונות. הם חזרו ושצפו, הציפו אותי. זכרונות מהמלחמה. האובדן, היריות, הצעקות, העשן. הכול חזר, נעשה חד וברור, רק רציתי שיעזבו אותי כבר בשקט.
עברו ארבע שנים. לסלי נכנסה לכלא על גניבה. אני המשכתי לקחת כדורים, לבחור בדרך הקלה, להתעלם מהכול. אני לא יודע מה קרה עם אורסלה וג'ני, או בכלל עם אף בעולם החיצון. אני עדיין מאושפז, עדיין תחת השפעת הכדורים. החיים שלי נהרסו, נהרסו לגמרי. כל האמונה שגדלתי עליה היתה שקרית לחלוטין.
כבר אין "והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה".