O

יֵשׁ מֵאַיִן
דבר ממשי שנוצר מכלום (ולא מחומרי גלם).

כשישבתי בכיתה היה לי ממש לא נוח. הכסאות חרקו במוזיקליות צורמת, כל תזוזה קטנה הרעידה את היש. המוח שלי נע בין דימוי אחד לאחר. מבננה מודבקת לקיר עד לתפוח אכול. המוח שלי חזר למקומות אפלים, זכרונות כואבים יחד עם כל חריקה בחיכוך הכסא עם הרצפה. נזכרתי שבכיתה ד׳ שאלו אותי ״מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?״ ואני עניתי תשובה אוטומטית כל כך שבואו נגיד שלא הייתי עוברת מבחן טיורינג. הרצון של כל מי שרוצה לצאת מהקופסה הוא להביא איזה אקזיט גאוני ולטוס לחלל האינסופי אי שם בסיליקון וואלי. ומוזר הדבר, שאני, בכלל לא רוצה לצאת מהבית. בטח שלא מהלשכה החשוכה שלי. העולם קיים עכשיו ומחר אולי לא יהיה מקום למשהו חדש כי לא תהיה שמש. יש לי משפחה תומכת, אוכל חם, קורת גג ומסעד כסא תקין לגמרי שנותן לידיים שלי מקום. אני שייכת לאנשהו אבל אני לא יודעת לאן. ואני תמיד הפיל בחדר, לא משנה אם הוא מסריח או אטום או עולה ויורד. אני פיל ענק שלא מדברים אותו ולא מדברים איתו. יש כל כך הרבה אנשים יפים בעולם. יש כל כך הרבה דימויים יפים בעולם. פעם, כשהכריחו אותי לקחת קורס בביוטכנולוגיה המרצה הסבירה לנו על גנטיקה, היא הסבירה על איך שיבטו כבשה ואיך כולם היו בשוק ואחר כך מחאו כפיים. כל דבר שכתבתי, חשבתי קשקשתי צילמתי ציירתי סיבכתי היה מבולגן כל הזמן. רקמה אנושית מכילה בתוכה DNA של מיליוני אנשים אחרים שנקראים ״משפחה״. הכל כל הזמן קיים ומשנה צורה. ואן גוך אמר שהעצבות תימשך לנצח אבל מת לפני שהספיק להשלים את המשפט. האם מוות הוא נצחי? אם מגיעים לבית צדק בשמיים ואתה חובש כיפה ונודר אך מלשנים דוקר

השיר השבועי נשאר בצד הדרך כבר מעל לשנתיים. היית אמור להחליף אותו כבר מעל ל104 פעמים. היית אמור להקים איתי משפחה ונכדים, בית קרקע עם גמד גינה ושלט ברוכים הבאים. שטיחון בדלת הכניסה שנשאר מאובק מהיום השני שהבאנו אותו. אני לא טובה בלשמור על הסדר גם בלב שלי. זמן להדחיק, זמן למחוק, זמן להרגיש קצת מעט ממש טיפה, להתחרט ולחרוט על הזרוע כל מה שאהבתי בך. הידיים מדממות מדי פעם כשאני נזכרת במה שהיה טוב. הלחיים שלי לחות כשאני נזכרת במה שהיה רע. כך או כך ההרגשה שלי נשארת סטטית ותקועה. אובססיבית וטרודה.

סוף שיחת צ'אט

הקלידי הודעה…