FADING
נעלמת ברקע.
מתפוגגת בחלל.
עוד שורה אחורה. הרי מי אני בכלל?
עוד דחיפה מימין, עוד התנצלות שנפלטת,
וצער אמיתי עם כאב צורם בעצם.
נוח ממני להתעלם, אך אני מבינה. זה בסדר.
והלב קלות דופק, רק חושבת על הרגע בו אכנס שוב לחדר.
והימים עוברים כמעה ואני עדיין כאן.
ואף אחד לא טורח לראות אותי גם.
מתמזגת עם הצללים, מתהלכים אנחנו יד ביד.
מתייחסים אליי בביטול כולם. גם הרצון הזה נכחד.
מנסה שוב להתבלט, ללא הצלחה מספקת.
מנסה להשמיע קול, אך העולם שקוע בשיחתו התמידית והשוחקת.
נשארת שוב אחורה, מכווצת עצמי בעלטה.
לא רוצה דבר יותר מאשר לקבור גופי עמוק יותר בסדיני המיטה.
שוכחים שאמרו, ולי עדיין אכפת.
שוכחים שהבטיחו, רק עוד קצת…
נבעטת כמו גור רטוב ברחוב מלא ותוסס, מוחה בכאב,
אך אין אחד שמתייחס.
זועקת לקמצוץ של התייחסות, מוכנה לעשות הכל.
אך עדיין נעלמת ברקע, ממש כמו אתמול.
תגובות (1)
מזדהה
יותר מידי.