ל(הת)אבד

אני עומדת על גג הבניין. מרחוק, האנשים נראים כאילו חרקים קטנים ומטושטשים- הרי אני זקוקה למשקפיים – המתעופפים ללא תכלית. פתאום, כאילו משום מקום, כולם מפנים אלי את מבטם. נראה ששמו לב אלי. אני שומעת זעקה חלושה
"אל תעשי את זה, ילדה!".
אבל אני לא מסוגלת, אני לא יכולה להמשיך בסבל האין-סופי, שמתמשך ומתמשך. אני כן הולכת לעשות את זה. אני מזיזה את רגלי- אבנים נופלים מהבניין, ונוחתים ברעש מחריד על הרצפה, ורגלי באוויר, חסרת שיווי משקל. עכשיו רק לאזור אומץ מספיק כדי להוציא את הרגל השנייה…אבל אני לא מסוגלת, אני לא מספיק אמיצה! אני מנסה ומנסה, אבל לא יכולה להתמודד עם ההצקות החוזרות שוב ושוב, ועם העלבון השורף את לבי החלוש. אני לא מבינה, למה?למה להיות כל כך אכזריים כלפי?אם אני שונה מהם- משמע שאני פחות טובה מהם?כך זה נראה עכשיו…
"עכשיו או לעולם לא!"
אני צועקת, צעקה חזקה עד שנדמה שמגיעה מעבר לגבולות הארץ. אני רצה, וקופצת. קופצת למקום אחר, קופצת למוות, קופצת כדי להגיע לסוף הטוב…

יומיים לפני:

"די, נו!"
אני קוראת,
"תחזירו לי את המשקפיים!".
"את לא חושבת שאת נראית רק מאוד מכוערת, כשאת לא משקפופרית?"
הם אומרים, ואני מיואשת כמו שלעולם לא הייתי…או שבעצם הייתי יותר מיואשת כשהם כתבו לי על המצח 'לוזרית' בטוש שלא נמחק. אני רצה אל נועם, שכרגע מחזיק במשקפיים הססגוניות, בצבע כחול, ומנסה להגיע אליהם, אבל מה לעשות, נועם גבוה ממני בהרבה, ואני לא מגיעה עד אל קצות אצבעותיו, שם הוא מחזיק בחפץ החשוב.
"דווקא התגעגעתי לאחד באמצע, האמת…"
דור אומר, בעודו תופס את המשקפיים- השייכים לי, שנועם זורק לעברו.
"תפוס דניאל"
, "תפוס אתה, נתן"
, הם צועקים אחד לשני. אני מחפשת את המשקפיים בידי התלמידים, אבל אני לא רואה דבר. ואז אני מגלה איפה הם…על הרצפה, שבורים למחצה. הצלצול שמגיע המסמל את סיום הלימודים מגיע. ואיתו הולכים הילדים, מגחחים בדרכם.
'הם חושבים שזה ממש מצחיק…'
אני חושבת במרירות, וכמעט ולא מבינה מה אלו הטיפות שנופלות מעיני.
'אני לא מסוגלת. אני מרגישה כאילו אם הם ירסקו אותי רק עוד פעם אחת, אני אתפורר לרסיסים'