להאכיל ציפורים.

היה איש אחד בשכונה שלי, הוא היה גר בבית החמישי מהפארק ובית רביעי מהפנייה לרחוב "הגיא". הוא היחיד שלא הגיע לאירועי השכונה; לא למסיבות חגים, לא לטקסים, לא לקבלות שבת, ואפילו לא לעמידה בצפירה. כל בוקר, תמיד באותה השעה, הוא היה מגיע לפארק ויושב באותו הספסל ומאכיל את אותן הציפורים.
הוא האכיל אותן באוכל משובח, גם אם זה דרש ממנו להכין אותו בעצמו. הוא היה ניגש אליהן בחיוך ומאכיל אותן כאילו היה מאכילן בכפית זהב, בעדינות ומסירות.
ואז היה מדבר אליהן, ממש שיחות מוזרות. לא היינו מבינים מה יש לאדם מבוגר ומשכיל לדבר עם ציפור, הוא משוגע חשבתי, פשוט משוגע.
כשנשאל למעשיו היה עונה- וזה היה הדבר היחיד שעליו ענה, או בכלל, פצה את פיו- "לציפורים מגיע הטוב ביותר אחרי כל מה שהן עושות". הוא היה קצת משוגע (או לפחות זה מה שכולם אמרו). לי זה היה נראה מוזר שאיש כל כך מבוגר הולך בקושי רב לפארק ומבזבז 20 שקלים ביום רק בשביל להאכיל ציפורים. לפעמים היה מגיע עם 'ממתקים מיוחדים' כדי לחלק לציפורים. היה מביא להן לחם עם פצפוצי שוקולד, או שאריות של עוגה ביתית, ורק להן היה מביא. אז, כשהייתי ילד, נורא קינאתי בציפורים. תהיתי מה עשו כדי לקבל את הממתקים, ואולי אוכל גם אני. הציפורים נראו לי אז אדישות, לא יודעות להעריך את הכבוד מהאיש הזקן, הן לוקחות את זה כמובן מאליו. פשוט היו באות, לפעמים לבד ולפעמים בלהקות, ואוכלות. וכמה שהן אכלו… אז היה נראה כאילו זה כל מה שהן עושות, אוכלות ואוכלות.

היום, אני יושב בפארק ומאכיל ציפורים, כל בוקר אני קונה להן את הלחם הטוב ביותר כי מגיע להן הטוב ביותר אחרי כל מה שהן עושות. אנשים קוראים לי "משוגע", לילדים אסור לדבר איתי. זה לא איכפת לי, יש לי את הציפורים שלי. אחרי כל מה שעברתי בחיים, הכל אני יודע. חוץ מדבר אחד- אני לא יודע לעוף.
אני יושב שם ומדבר עם הציפורים והן מלמדות אותי לעוף, ובתמורה אני מאכיל אותן באוכל הכי טעים שאני יכול למצוא ואפילו מבשל להן כשאני יכול. כך עשה גם האיש ההוא, היום אני מבין את מעשיו. הם לא היו לחינם- לא ולא- האיש היה לומד מהן לעוף. ממש ככה, לעוף!
ואז, כשהיה מוכן, ולמד את החומר בעל פה בצורה הכי טובה, הוא פשוט עף. הוא עף ועף ועד היום הוא עף.
וגם אני, שעדיין לומד, אוכל לעוף ביום מן הימים. אני אעוף, ואעוף, ואצפה מלמעלה על הילדים הקטנים שקוראים לי משוגע עד שיצטרפו גם הם אל מחול התעופה.