.

אני זוכרת את עצמי בכיתה ג', לפני שבע וחצי שנים.
יום הולדת 8 כמו כל יום הולדת שלי, היה גרוע.
ואז אימא נכנסה עם כלוב כחול שבתוכו התוכי הכי יפה בעולם.
חיית מחמד משלי.
תוכי בצבע שמיים בהירות,
שפורש כנפיים ומתנפח בגאווה.
שאז אחי היה בן שנתיים וחצי, ובמקום לומר תוכי הוא היה אומר תותי.
ואז אתה היית התותי שלי. רק שלי. כזה תמיד עף לקדמת הכלוב כשאני קוראת לו,
זה שעם המקור הכחול והיפה שלו, היה צובט אותי בשפתיים צביטות קטנות ועדינות,
זה ששיחקתי רק איתו, שלימד אותי להיות אחראית.
לא היו לי חברות אז,
המורה הראתה לנו ציפור בשיעור מדעים ואמרתי בשקט "יש לו עיניים כמו של התוכי שלי",
שתי בנות רצו לראות אותו, ומאז יש לי חברות .
היום באתי לראות מה שלומך תותי שלי. גוזל שלי.
ראיתי אותך לא זז,
לא נושם,
המקור הכחול שלך נעשה שחור,
והעיניים הקטנות שלך היו סגורות.
אתה לא תעוף אליי יותר כשאקרא לך.
אתה לא תביא לי יותר חברים.
אתה לא תיתן לי נשיקות יותר.
אתה לא תשחק איתי יותר.