לקטוף פרחים אסור, חיילים מותר.

הנה אני רואה אותך,פעם ראשונה שאני מתבוננת בעינייך,העיניים היפות ביותר שראיתי כל חיי.
הנה אני שומעת את קולך,בפעם הראשונה ומנסה להבין מה זה שאתה רוצה כל כך..כי הלוא,אין דבר שאני רוצה יותר מלספק את כל צרכיך,יקירי.
הנה אני טועמת,בפעם הראשונה מגופך הקטן,בעודי נותנת נשיקה חמה על הבטן הרכה והקטנה הזו,שבינתיים שייכת רק לי..
הנה אני מרגישה אותך,בפעם הראשונה,לא בתוכי,אלא איתי.
הנה אני,בפעם הראשונה בחיי,מרגישה שלמה.
בפעם הראשונה בחיי,אני אמא.

בעינייך התבוננתי פעמים כה רבות,
רבות כל כך,שלא חמק קו צבע מעיניי.
בעל פה אני יכולה למנות את כל הגוונים שראיתי בעינייך..בני.

את קולך שמעתי פעמים כה רבות,שלא משנה לאן אלך,אשמע אותך.
תמיד אשמע אותך שואל אותי מהו פרח מוגן,
תמיד אשמע את עצמי עונה לך, שפרח מוגן זהו פרח שאסור לקטוף.
גם בחלומותיי הרחוקים ביותר,מהדהדות בראשי מילותייך,גם כשסביבי רעש בלתי פוסק,קולך מרעים יותר,וממנו להמלט,אינני יכולה.
אני מבקשת ממך סליחה,ילד שלי,שאת קולך אני רוצה לשכוח..

לכל נשיקה שנשקתי לך התלווה רגש עצום,רגש שאת כוחו לא ניתן לתאר.
כח של אהבה טהורה..
אני חייבת להודות,שלפני שהגעת לחיי,
חשבתי שאין דבר מתוק יותר מדבש.
תודה על שהעמדת אותי על טעותי.
תודה על כך,שנכנסת לחיי.

כל פעם שנפצעת,כל פעם שכאב משהו בגופך הענוג,חשתי את כאבך.הרגשתי על בשרי..
היתי נותנת הכל בכדי להבטיח את שלמותך.
שלעולם לא תפצע,שלעולם לא תחוש מהו כאב.
הבטחתי לעצמי,שלא אתן לשום דבר שבעולם לפגוע בך.
הבטחתי לך,שתמיד אהיה שם לצידך,שלא אתן לשום דבר רע לקרות לך.
את הבטחתי לא קיימתי.
סליחה.

בין כל הגעגועים,הכאב והצער,עולה בי כעס.
לראשונה בחיי,כעס על בורא עולם.
כעס על כך שלקח מחיי,את הדבר החשוב לי ביותר..
שעקר מגופי את נשמתי,והשאיר אותי בחיים.
ללא לב.ללא אישיות.ללא תחושה.

לאחר מותך השארת לי תמונות,זכרונות,מדים עקובים מדם,מצבה קרה..
ושאלה אחת קטנה,שהיית שואל..אם רק היה אפשר:
"איך זה ייתכן? שלקטוף פרחים אסור, וחיילים, מותר."

*את הכתבה הזו אני מקדישה לכל אותם חיילים,שלא זכו להגיע הביתה בשלום.
יהי זכרם ברוך*

-לילוש-