לא אקרא עיתונים

לא אקרא עתונים

אני אדם פשוט העובד כנהגו הפרטי של מר מרסי עבד אלעזיז, המנהל הכללי של חברת הנפט הממשלתית. משכורתי חמש-עשרה לירות לחדש. איני חושב שאי-פעם אגיע למעמד גבוהה יותר מהמעמד שהגעתי אליו. איני שואף להגיע ליותר מכך ומסתפק במה שיש לי.
נישאתי לבת דודי כשהייתי בן עשרים. היתה אישה כפרית מפשוטי-העם, שלא למדה ולא ידעה קרוא וכתוב. נולדו לי שתי בנות: פאטמה וסמירה. סמירה היתה יפה יותר מפאטמה, עדינה יותר, עיניה גדולות שדמו לעיני אמי. עקב יופייה ואופייה הנעים אהבתי, ופינקתי אותה יותר מפאטמה.

אני לא אדם משכיל, בקושי רב סיימתי את בית-הספר העממי.
אין לי הובי כלשהו,
איני מעשן,
איני יוצא לבית-הקפה בלילות,
איני צופה בסרטים
ואיני שומע רדיו.
ההובי היחידי שלי הוא קריאת העיתונים והשבועונים שיוצאים לאור בקהיר ובעולם הערבי בכלל. נהגתי לתת מספר פרוטות למוכר העיתונים שבפינת הרחוב והוא אפשר לי לקרוא את הכל בתנאי שאחזירם באותו היום או ליום המחרת בבקר. קראתי כל מילה כתובה. לא פסחתי על כלום, גם דברים שלא הבנתי. המלה הכתובה בדפוס היתה ההובי היחיד שלי. לא אהבתי לקרוא את הכתוב בכתב יד. רק דברים מודפסים עינינו אותי.

יותר מכל אהבתי לקרוא דברים שנכתבו אודות בנות צעירות. אולי בגלל העובדה שאני אב לשתי בנות. דברים שנכתבו בזכות האפשרות לתת לבנות יחס שווה לבנים ולהמריץ אותן ללמוד כמו הבנים בלבלו וקוממו אותי. גדולי הסופרים תמכו בגישה זו, והרי כידוע לכם אני מעריץ סופרים. מצד שני אני אדם פשוט שגדל בסביבה פשוטה. אבי ואמי לא ידעו קרוא וכתוב, אשתי לא ידעה, אחיותיי וכל בנות משפחתי גדלו ללא השכלה. זה היה הנוהג אצלנו וזו הנורמה המקובלת על כולנו. היינו מאושרים ולא חשבנו על מתן השכלה לבנות. אך המלה המודפסת השפיעה עלי. דעת הסופרים והעיתונאים שהערצתי הביאה אותי להחלטה להתקומם נגד המסורת ונגד המנהג ששלל את זכות מתן ההשכלה לבנות.

שלחתי את הבנות ללמוד בבית-הספר!!
בתחילה לא הייתי שלם עם החלטתי. השורשים שקשרו אותי לאבותיי גרמו לכך שאתמרד. כל יום חשבתי שאני חייב להפסיק את לימודיהן ולהשאירן בבית כפי שעושים בכל משפחתי. התחלתי לעקוב אחר הבנות בלכתן לבית-הספר ובחזרם משם. ראיתי את עצמי מביט בפניהן בחשד כאילו אני רוצה לראות סימן כלשהו שיורה לי כי הלכו או דברו עם בנים. עם השנים החשד הזה גווע ונעלם. לא חשדתי יותר בבנות ושמחתי להעזתי לאפשר להן לרכוש מעט השכלה. הן סיימו בהצלחה מרובה את בית-הספר התיכון וקבלו תעודות בגרות שאפשרה להן להמשיך בלימודים הגבוהים. לא שאשפתי ליותר מתעודות הבגרות של הבנות. גם אילו רציתי לא הייתי עומד בהוצאות הדרושות לכך.

כשהבנות סיימו את הלימודים החל מאבק שני ביני לבין עצמי: האם אאפשר לבנות לעובד או אשאירן בבית עד למציאת שידוך כפי שמקובל אצלנו?. מאבק בין השורשים שלי שאמרו לי לא לחרוג מהנוהג המקבל, ובין הכתוב בספרים ובעיתונים שהמריצו את הבנות לעבוד.
ומה רע בעצם בעבודה?
מיליוני נשים עובדות כפקידות בחברות השונות, כפועלות בתעשיה ובחקלאות, בבתי-מלון, באוטובוסים ובכל עבודה. מדוע לא לתת לבנותיי לעבוד?
החלטתי לאפשר לבנות לעבוד!
שמחו הבנות!!
שמחה אשתי!!
שמחתי אני בהחלטתי!!
הסופרים והעיתונאים ניצחו את השורשים המיושנים!

בן אחי בקש את ידה של סמירה, הבת הצעירה והאהובה. הוא סירבה כיוון שרצתה לעבוד. גם אני רציתי שתעבוד!!
בעזרתו של מעבידי מר מרסי עבד אלעזיז מצאתי לשתיהן עבודה. פאטמה עבדה כפקידה בבנק היווני וסמירה עבדה כמזכירה באותה חברה בה אני עובד, אם כי בבנין אחר מהבניין בו אני עבדתי.

הכנסות המשפחה גדלו!! הצלחנו לעבור דירה בקומה השלישית עם ארבעה חדרים במקום דירת המרתף בת החדר האחד שהיתה לנו. משכורתה של פאטמה היתה חמש-עשרה לירות, כמו משכורתי. משכורתה של סמירה היתה שתים-עשרה לירות. ביחד היו לנו ארבעים ושתים לירות לחדש. השמחה היתה מושלמת. הייתי גאה בשתי הבנות והודיתי לאל שלמרות שלא זכיתי בבן זכר, זיכה אותי בשתי בנות נפלאות. הייתי מאושר.
גדל אמוני במילה הכתובה. הגדלתי את סכום הכסף שהייתי נותן למוכר העיתונים והתחלתי לקרא ספרים רבים בכל הנושאים וזאת בנוסף לעיתונים ולשבועונים. הצטערתי מאוד שלא ידעתי שפות זרות, כי אז יכולתי לקרוא גם מהספרות הזרה. המלה הכתובה פתחה לפני עולם אחר, עולם שהרחיב את אופקי. כל יום ידעתי יותר, השכלתי והייתי מרוצה מעצמי.

עברו שנתיים. היינו מאושרים בחיינו החדשים. הבנות התקדמו בעבודה ומשכורתן עלתה על משכורתי. למרות שסמירה עבדה באותה חברה בה עבדתי לא פגשתי אותה הרבה. משרדה היה בבנין אחר, שעות העבודה שלנו שונות. רק שהגענו הביתה, יכולתי לראות את הבנות למספר דקות ולפרוש לחדרי כדי לקרוא עוד ועוד..
סמירה פרחה, כל יום נעשתה יפה יותר. היתה מאושרת, עליזה ושמחה וכל כולה אומר אושר ושמחת חיים. בן אחי לא הפסיק ללחוץ ולבקש את ידה, הוא אהב אותה ויתכן שגם היא אהבה אותו באתה מידה, אך עבודתה היתה חשובה לה יותר ולא הסכימה להינשא לו.

אך כעבור שנה נוספת התחלתי להרגיש שינוי גדול בהתנהגותה של סמירה. נעשתה רצינית,
לא צחקה ולא ישבה עמנו.
נהגה להסתגר בחדרה למשך שעות.
נראתה חלשה יותר מיום ליום.
מדי פעם היתה נופלת על הרצפה מעולפת.
לא ישנה בלילות,
הפסיקה ללכת לעבודה במשרד
ונשארה שוכבת במיטה ללא כוחות.
הזמנתי רופא שבדק אותה ולאחר-
מכן לקח אותי ואת אמה הצידה ואמר:
"הבת שלכם בהריון!!"
נדהמתי ולא רציתי להאמין.
צרחתי עליו:
"הבת שלי בתולה,
אתה טועה!! זה לא יתכן".
התכונן לצאת את הבית כשהוא אומר: "
אני לא טועה!!
היא בהריון!!
צריך לשמור אותה".
הרגשתי שהראש שלי מסתובב. השפלתי את עיני לרצפה ובכיתי כמו תינוק. לא יכולתי להתרומם מהרצפה.. אשתי החלה לתלוש את שערות ראשה ולהתייפח. לא ידעתי מה עלי לעשות! כיצד לנהוג!! אני אדם פשוט ואין לי הכוחות כדי להילחם וכדי לנקום את נקמתה של סמירה. אשתי בוכה ומכה את עצמה עד שהדם החל לזרום מפניה. סמירה שוכבת במיטה ובוכה בכי מר שהמיס את לבי החלש. רציתי לחשוב אך לא יכולתי. כל עולמי חרב וכל תקוותי התנפצו לרסיסים. נראיתי עלוב, מושפל ומאוכזב.

ישבתי ליד מיטתה של סמירה במשך יומיים. וניסיתי בכל דרך לדעת מי עולל לה את הרעה הזו. היא שמרה על שתיקה. התחננתי אליה ואמרתי כי אני אדם חלש-אופי ורודף שלום המנסה לתקן את המצב בדרכי-נועם. הבטחתי לה שאני לא ארצח אותו ואותה:
"את מכירה אותי,
את מכירה את אביך,
אני לא מסוגל לשחוט תרנגולת,
רק אמרי לי מי האיש ואני אדע כיצד עלי לתקן את המעוות".
סמכי עלי,
אני רוצה לעזור לך,
את יודעת זאת!!"

ואז היא נשברה ואמרה:
"זה מעבידי, האדון מורד!!
הוא רימה אותי והבטיח להינשא לי!".
הייתי בהלם.
לא יתכן,
אדון מורד הוא מנהל סניף גדול בחברה.
הוא אדם עשיר ונוהג במכונית מהודרת.
בעל מעמד בחברה ובא ממשפחה עשירה ומכובדת.
מעמדו אינו כמעמדנו,
הוא איש נשוי ואב לילדים.
כיצד העז לרמות בחורה צעירה ותמימה?
הרי היא צעירה יותר מבנותיו שלו!!
חשבתי מה עלי לעשות
וכיצד אחזיר את כבודה הרמוס של סמירה!
החלטתי לגשת אליו ולדבר אל לבו ואל הגינותו. למחרת בבקר הלכתי אל משרדו. עמדתי מול שולחנו בראש מורכן. הביט אלי בחיוך רחב ואמר:
"כן אדון נעמן, במה אני יכול לעזור לך?".
עניתי בהכנעה: "הבת שלי סמירה!!"
"מה יש לה?" שאל.
עניתי בקול בוכים: "תציל את כבודה ואת כבודי, הרי היא צעירה מבתך!"
התפרץ אלי: "מה זה שייך לי? אני לא מבין על מה אתה מדבר! מה רצונך, אמור מהר כי אני מאוד עסוק".
"סמירה בהריון, תציל את כבודה!!" התחננתי.
הביט אלי בפליאה ואמר: "מה זה שייך לי? מדוע אתה מספר לי זאת?"
דמעות זלגו מעיני ואמרתי: "סמירה סיפרה לי את כל הסיפור, בבקשה תציל את כבודה. היא צעירה יותר מבנותיך שלך, תרחם על כבודה!"
הוא הביט אלי ככעס רב ואמר: "אני לא אשם, היא פיתתה אותי, היא בחורה בוגרת וידעה מה היא עושה. הכל נעשה בהסכמתה ובעידודה"
"הבת שלי בחורה תמימה, ניצלת את תמימותה, אני מבקש שתציל את כבודה!" אמרתי. הוא חייך אלי ואמר: אני מבין, אתה מבקש פיצוי כספי, זה הגיוני, אני מוכן לעזור לך! כמה כסף דרוש לך?"
התעלמתי מדבריו המעליבים ומחלתי על כבודי: "אתה יודע כי איני מבקש ואיני רוצה בכסף, כל מבוקשי הוא החזרת כבודי וכבוד בתי שאתה רמסת ברגל גסה.אתה אדם הגון וירא אלוהים, תציל אותה".
התנפל עלי בצעקות: "צא הכאן מהר, אתה משוגע, אחרת אזמין משטרה!"

עזבתי את משרדו של המנוול שהרס את כבודי ואת כבוד בתי היקרה. כל עולמי חשך עלי. מיהרתי למשרדו של המנהל הכללי. סיפרתי לו את כל הסיפור והוא האמין לי. פקד להשעות את המנוול מהעבודה, עד לדיון בתלונה שהגשתי נגדו במשטרה. השמועה על מה שנעשה לי היתה לנחלת הכלל. כולם הביטו אלי והתלחשו. הפכתי לשיחת הכלל. כבודי נרמס והתפללתי לאלוהים שהוא ינקום את נקמתה של סמירה.
בריאותה של סמירה התדרדרה מיום ליום. היתה שוכבת למיטתה בחוסר אונים. סירבה לאכול וסירבה לדבר. היתה כאילמת וכחירשת. לא רצתה לראות אף אחד לידה. היא הסתגרה יותר ויותר ועיניה נפוחות מבכי.

אתה רוצה לדעת מה קרה לאחר מכן? אינך יודע. אני אספר לך!!
מורד הגיש תלונה נגדית וטען שניסיתי לסחוט אותו. הקשרים שלו במשטרה ובממשל עזרו לו. הוזמנתי למשטרה, גם סמירה החולה הוזמנה. חקרו אותנו חקירות משפילות. סמירה סיפרה כי מורד רימה אותה, מזג לה חומר מרדים בכוס התה שלה וניצל אותה. החוקרים לא האמינו לה. לא יכלה להוכיח זאת. הם האמינו לטענתו של מורד כי היא שכבה עמו מרצונה החופשי וכי הכל נעשה בהסכמה גמור ביניהם. התלונה נגדו בוטלה והוא חזר לעבודה. אך תלונתו נגדני היתה שרירה וקיימת. לא היו לי האמצעים והכוחות כדי להתדיין. העזתי למחול על כבודי הרמוס. הלכתי אל מורד והתחננתי שיבטל את התלונה נגדי. בהתערבותו של המנהל הכללי התלונה בוטלה וזאת רק לאחר שהתנצלתי בפני מורד.

סמירה חולה מאוד.
בן אחי היה לצדה כל הזמן.
הביע רצון להינשא לה למרות מה שקרה.
אמרה לו: "הרי אני לא בתולה, אני בהריון!!".
הוא ענה:
"אני יודע,
אין זה משנה את החלטתי.
אני אוהב אותך ורוצה בך כאשתי למרות הכל!".
אך היא המשיכה בסירובה.
מצבה החמיר מיום ליום
לא ניתן היה להצילה!!
היא נפטרה!!
סמירה שלי נפטרה
ולא אראה אותה שוב לעולם.
אתם יודעים מה עשיתי לאחר מותה?
הכרחתי את פאטמה להתפטר מעבודתה בבנק היווני!
הפסקתי את עבודתה כדי שלא תמות כפי שסמירה מתה!
סגרתי אותה בבית עד שתמצא את מזלה כמו יתר בנות המשפחה.
עזבתי את הדירה המרווחת שבקומה השלישית
חזרתי לדירה החדר שבמרתף
והעיקר:
הפסקתי קרוא עיתונים.
הפסקתי להאמין במילה הכתובה
הפסקתי להעריץ את הסופרים ואת העיתונאים.
חזרתי אל המקורות ואל השורשים.
חזרתי להיות נעמן,
האדם הכפרי הפשוט.
וכך הוטב לי!!