הלב

טל מקסימה שלי, ילדה יפה ומתוקה שלי…קראתי פעם באיזשהו מקום שהטל הוא מתנה שאלוהים נתן לפרחים, לעצים ולאדמה כדיי להרוות את צמאונם למים. את, טל שלי, המתנה שאלוהים נתן לי כדיי להרוות את צמאוני לאהבה ועכשו אלוהים מבקש את המתנה בחזרה…הרופאה בבית החולים, ד"ר בינדר, אומרת שאם לא ימצא לך תורם לב בקרוב את לא תשרדי. לכן החלטתי לכתוב לך מכתב פרידה…קשה לי להיפרד אהובה שלי. אני רק חושב על זה שלא אראה יותר את העיניים הכחולות המשגעות שלך, עיניים צלולות כמו שתיי טיפות טל שחודרות לך לתוך הנשמה וכואב לי בכל הגוף.המחשבה שלא אזכה עוד ללטף את פנייך היפות ולחבק אותך שוברת את ליבי לאלפי חתיכות. המחשבה שלא אביט עוד בחיוך היפה שלך, חיוך של אושר אינסופי ואופטימיות גדולה, קורעת אותי מבפנים מרוב צער. אנחנו לא מכירים הרבה מאד זמן, בסך הכל שנה וארבעה חודשים, אבל בשנה וארבעה חודשים האלה הפכת להיות האדם הקרוב אליי ביותר בעולם. מעולם לא היה לי חיבור כלכך חזק עם שום אדם לפניך וגם לא יהיה לי אחריך. אף פעם לא האמנתי באהבה ממבט ראשון עד שפגשתי אותך.

את זוכרת איך נפגשנו טלטולה שלי? איך נסעתי ברחובות חיפה בדרך לחבר ואז ראיתי אותך יושבת בתחנת אוטובוס והלב שלי דפק כמו תזמורת תופים…את היית כלכך יפה עם הסוודר הלבן, הג'ינס והצעיף… היית לבושה הכי פשוט, אבל לי את נראית כמו נסיכה מהאגדות. שאלתי אותך אם את צריכה טרמפ ואת חייכת אליי ושאלת אם אני מגיע לנווה יוסף. לא היה לי מושג איפה זה נווה יוסף כי אני בכלל מהקריות אבל לא רציתי שתעלמי מחיי ולא אראה אותך שוב לעולם, אז אמרתי לך שאני לא יודע איפה זה אבל אם תכוני אותי אני אדע להגיע. את היססת ואמרת שאולי עדיף שלא היות ואת לא יודעת לכוון אותי כי בחיים שלך לא היית שם. "אני לא מחיפה במקור" הסברת לי "אני הולכת לחברה שלומדת איתי ועוד אף פעם לא היתי אצלה"…אמרתי לך שאין בעיה ושנשאל אנשים בדרך. בדיעבד אני יודע שגם אני מצאתי חן בעינייך כמו שאת בעיניי ושרק בגלל זה הסכמת להיכנס לרכב…כל הנסיעה דיברנו. סיפרת לי שאת סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ואני סיפרתי לך שלא מזמן חזרתי מטיול בדרום אמריקה ועכשו אני עובד בתור מאבטח ועוד מעט מתחיל קורס פסיכומטרי.כבר בנסיעה הזאת היתה ביננו כימיה מטורפת. אני סיפרתי לך בדיחות ואת לא הפסקת לצחוק. אמרת לי שקוראים לך טל. טל, שתי אותיות שנשמעות כמו תו במנגינה, חשבתי לעצמי. כמה שהשם הזה מתאים לך… כשאמרתי לך שקוראים לי שחר אמרת שכבר יש לך סיפטיה אליי כי עוד משחר ילדותך את מטורפת על שוקולד השחר…התקשרנו לחברה שלך שתכוון אותי איך להגיע לבית שלה, אבל כנראה שחוש הכיוון שלה לא היה מזהיר במיוחד ומצאנו את עצמנו בכלל בנשר שזה כבר מחוץ לחיפה…שאלנו אנשים ברחוב ואפילו נהגיי מוניות אבל אף אחד לא ידע איפה זה נווה יוסף. התקשרתי לחבר לשאול איך מגיעים לנווה יוסף והוא גם כן לא ידע.ואז פתאום בזמן שנסעתי… דייייייישששששש!!!!!!!!!!!!!התנגשתי במכונית שהיתה לפניי… את הרגשת ממש לא נעים והתחלת להתנצל, אבל אני אמרתי לך שלא תתרגשי והכל בסדר. יצאתי מהמכונית להחליף פרטים עם הבחורה שדפקתי לה את האוטו. למרות שהיה כבר חשוך בחוץ היה אפשר לראות את השריטות על המכונית, אבל הדבר הכי הזוי היה שהבחורה שהרכב היה שייך לה, אישה דתייה בערך בשנות ה40 לחייה, לא רצתה לקחת ממני פרטים!!… אמרתי לה שעכשו חושך ואולי היא לא כלכך רואה, שתיקח את השם שלי, את הטלפון שלי, שאם אחרכך היא תגלה איזושהי שריטה שתתקשר אבל היא רק אמרה לי: "יקירי, סע לשלום ותבדל לחיים ארוכים"… מוזר, מי לא לוקח פרטים בימנו? כמה שאת צחקת כשחזרתי למכונית וסיפרתי לך את זה… והכי הזוי שדוקא אותה אישה דתייה ידעה לכוון אותנו לנווה יוסף…בסופו של דבר הגענו לשכונת נווה יוסף ושאלתי אותך אם אפשר לקבל את הטלפון שלך. את אמרת שכן והושטת לי את הטלפון הנייד שלך… "קח, זה מכשיר הטלפון שלי" אמרת לי בחיוך."מצחיק" אמרתי לך. נתת לי את המספר ומאז השאר היסטוריה…

אני זוכר איך בדייט הראשון שלנו במסעדה בסטלה מרייס שמשקיפה אל היים ישבנו ודיברנו ודיברנו ופתאום…שמענו מאחורינו קול של צלחות נשברות. הסתובבנו וראינו מאחורינו זוג, בחור ובחורה, הבחור הפיל את כל מה שהיה על השולחן שלהם ויצא החוצה בעצבים והבחורה נשארה לשבת בוכה… אני זוכר איך ישר ניגשת אליה וחיבקת אותה, בחורה זרה שאת בכלל לא מכירה ואז ניגשת אליי ולחשת לי באוזן: "שחר, הוא השאיר אותה עם החשבון ואין לה איך לשלם…" ואני אמרתי לך: "אז שתשטוף כלים, מה אני יכול לעשות?" ואת פשוט שלפת את כרטיס האשראי שלך ושילמת עליה מבלי להניד עפעף. תמיד היית כזאת נשמה טהורה שדואגת לכל העולם. באותו רגע ידעתי שאני חייב לעשות אותך שלי…

אני זוכר את הפגישה השנייה שלנו. ישבנו בים מחובקים וצפינו בשקיעה. ואז אמרת לי שיש לך משהו לספר לי ושלא תכעסי אם אני אחליט לקום וללכת. לא הבנתי מה כבר את יכולה לספר לי שיגרום לי לקום וללכת חוץ מאולי שאת פעילה בג'יאהד האיסלמי…"יש לי בעיות בלב והמצב עלול להידרדר." אמרת לי. "יכול להיות שלא נשאר לי עוד הרבה שנים לחיות…"היתי המום. ישבתי בשקט, פוחד לזוז. "אתה לא חייב להישאר איתי". אמרת בעדינות. "אני אבין אם תחליט שאתה לא רוצה להמשיך את הקשר הזה יותר".הסתכלתי לך בעיניים ואמרתי לך: "אני לא חייב להישאר איתך. אני רוצה להישאר. כל חיי חיפשתי אותך. עכשיו כשמצאתי אני לא מתכוון לתת לך ללכת כלכך מהר…" ואז נישקתי אותך נשיקה מתוקה. הבטחתי לך שמה שלא יהיה אני נשאר.

ככל שהזמן חלף התודעתי אלייך עוד ועוד והכרתי אותך בתור אדם מדהים. תמיד הוקסמתי מהיופי שובה הלב שלך ומהעדינות והרוך שבך. את מבינה יפה שלי, התאהבתי בך לא רק בגלל החיצוניות המרשימה שלך. לא רק בגלל עיניי התכלת הטובות שלך, החיוך המתוק שלך ופניי המלאך שלך. התאהבתי בך בגלל החוכמה שלך, בגלל היכולת שלך להקשיב, לדעת תמיד להגיד את המשפט הנכון ברגע הנכון, לתת חיבוק כשכואב, לשמוח בשמחתי כשאני שמח, לבכות איתי כשאני עצוב. התאהבתי בך בגלל טוב הלב שלך. בגלל שאת נשמה טהורה כזאת שתמיד תושיט יד לעזרה, גם לאנשים זרים. את מצחיקה אותי. את מבינה אותי. את עושה אותי מאושר.החברות שלנו היא סיפור אהבה שרואים רק בסרטים. את תמיד היית שם בשבילי לעודד אותי ולגרום לי לחייך גם כשקשה ועצוב. כשעשיתי פסיכומטרי והיה לי נורא קשה את זאת שהחדרת בי מוטיבציה לא להתיאש ולא לותר על החלום ללמוד בטכניון. בחנת אותי ימים ולילות על מילים וגרמת לי להאמין בעצמי. גם כשסבא שלי נפטר את היית שם כדיי לחבק ולנחם. אני יודע שזה בטח ישמע לך קיטשי טלטולה שלי, אבל בשנה וארבע האחרונים לא היית עבורי רק בת זוג, אלא גם החברה הכי טובה שלי. תמיד יכולתי לבוא ולספר לך הכל. אף פעם בחיים לא היה לי קשר כזה עם אף אחת. טל שלי, איזה בר מזל אני שנכנסת לחיי…

כמה חוויות מדהימות עברנו ביחד. זוכרת את הטיול ההוא לצימר בגליל? איך התלהבת מכל דבר שראינו כמו ילדה שמגלה את העולם בפעם הראשונה. אני זוכר את הצב שמצאנו אז באותו טיול. החלטת לקרוא לו בץ על שם בץ מפרפר נחמד ואת אימצת אותו וטיפלת בו כמו אם מסורה. זוכרת איך באותו טיול ניסית להכין לי פסטה וחזה עוף? הרבה מעלות יש לך יפה שלי, אבל בישול היא לא אחת מהן… שרפת לגמרי את הפסטה והחזה עוף ניהיה כמו קרש, היה אפשר לעשות ממנו פטיש. אפילו החתולים בגינה לא רצו לאכול אותו… אז במקום "בישול ביתי" אכלנו ארוחת ערב במסעדה ובעל המקום אמר לנו שאת הבחורה הכי יפה במסעדה ופינק אותנו בקינוחים "און דה האוס"…

אני זוכר כשהמצב התחיל להידרדר. איך ניסיתי לתפוס אותך כל היום בנייד אבל לא היית זמינה. רק בערב אבא שלך התקשר אליי ואמר שהרגשת מאד לא טוב ואת מאושפזת ברמב"ם.נסעתי כל הדרך על 120 לבית החולים. מעולם לא יחלתי כבר להגיע למקום מסוים כמו שיחלתי להגיע לבית החולים ולראות שאת בסדר. בבית החולים אבא שלך סיפר לי ביאוש שהרופאים רוצים לעשות עוד בדיקות. אמא שלך ישבה בצד עם דמעות בעינייה וקראה תהילים. התחננתי שיתנו לי לראות אותך. נתנו לי להיכנס רק לכמה שניות. את בדיוק ישנת. נראית לי כמו פייה קסומה שגנבו לה את כל הקסמים…כל הלילה נשארתי בבית החולים על אף הפצרותיהם של הורייך שאלך הביתה לישון. לא עצמתי עין כל הלילה. רק התפללתי לאלוהים שתיהי בסדר. בבוקר כשהתעוררת נתנו רק להורים שלך להיכנס, אבל את כל הזמן שאלת "איפה שחר?" וביקשת לראות אותי. נכנסתי לחדר שבו היית ונראית לי פתאום כלכך קטנה וחסרת אונים, כלכך חלשה ושברירית שרציתי לעטוף אותך בזרועותיי ולהגן עלייך מפניי כל רע… החזקתי לך את היד ואת לחשת לי: "שחר, אני זקוקה לך. אל תעזוב אותי…" ואני אמרתי לך שלא אעזוב אותך לעולם ואני פה. אמרת לי שאת מפחדת למות. ואז התחלנו שנינו לבכות. בכי קורע לב כמו שניי ילדים והתחבקנו חזק חזק… כשחשבתי על מה שעובר עלייך עכשו הרגשתי כאילו מישהו נעץ לי סכין בלב ועכשו הלב שלי מדמם…לא אשכח את הכאב החד שפילח את ליבי כשאבא שלך סיפר לי שהמצב לא טוב. שאם לא ימצאו לך תורם לב בקרוב הסיכויים שתישארי בחיים קלושים, והרשימה של אנשים שמחכים להשתלה ארוכה מאד מאד…. איך בבת אחת חרב עליי עולמיי…

אני מסתכל באלבום התמונות ורואה תמונות שלנו מהתקופה המדהימה שהיתה לנו ביחד. יש שם תמונות מפורים האחרון ( זוכרת שהתחפשנו לשרק ופיונה וזכינו מקום ראשון בתחרות תחפושות במסיבה?) תמונות ממקס ברנר, המסעדה האהובה עליך עקב חיבתך הגדולה לשוקולד. יש תמונה של שנינו מאכילים זה את זו בעוגת שוקולד, מתענגים על כל ביס…תמונות מכל הטיולים שהינו בהםותמונות מהחתונה שלנו.הגעתי לבקר אותך בבית החולים ואת אמרת שאת פוחדת שלא ימצאו לך תורם והתחלת לדבר על כל הדברים שתפספסי אם לא תזכי לחיות. שלא תראי עוד זריחה ושקיעה, לא תחזיקי בידים שלך תינוק , לא תתחתני…סיפרת לי שכל חייך חלמת על היום שבו תלבשי שמלת כלה ותתחתני עם הנשמה התאומה שלך. ואז, בלי יותר מדיי מחשבה עמוקה , בנשימה אחת שאלתי אותך אם את רוצה להתחתן איתי. חיוך של אושר הציף את פנייך היפות באותו הרגע ואמרת "כן". חיבקת אותי בכל הכוח ושנינו בכינו מהתרגשות. כשאמא שלך נכנסה לחדר לשאול אם הכל בסדר, סיפרנו לה שאנחנו מתחתנים והיא התחילה לבכות ביחד איתנו….

היתה לנו חתונה קטנה וצנועה, אבל יפה מאד. היו רק המשפחה הקרובה של שנינו, כמה חברות טובות שלך וכמה חברים טובים שלי. אני זוכר איך צעדת בשמלת הכלה הלבנה, כולך נוצצת ויפיפייה וכמה התרגשנו שנינו וכל האורחים כשהרב צעק: "מקודשת מקודשת מקודשת!!" ….

לירח דבש כבר כנראה שלעולם לא ניסע. אתמול בבוקר הרופאה שלך, ד"ר בינדר אמרה לי שהזמן שלך הולך ואוזל. אם בזמן הקרוב לא ימצא לך תורם את לא תחיי. אז החלטתי לכתוב לך מכתב פרידה…יפה שלי, אל תכעסי עליי, אבל קיבלתי החלטה. אני לא יכול לסבול עוד את הכאב הזה. לא יכול עוד להסתכל לך בעיניים ולשאת את המחשבה שאולי מחר ליבך ינדם לעד. אני יודע שהבטחתי לך שלא אעזוב אותך אף פעם, אני יודע שהבטחתי לך אז בפגישה השניה שלנו על חוף הים כשראינו את השקיעה שמה שלא יהיה אני נשאר איתך, אבל אני עומד להפר את ההבטחה הזאת ולעזוב אותך. סביר להניח שתבכי. סביר להניח שליבך ישבר לרסיסים וצר לי על כך כלכך. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להכאיב לך. אבל תביני אותי,טל שלי, זה לטובתך. אני לא יכול לראות אותך יותר סובלת. אני כלכך מקווה שתסלחי לי….

אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך אישה שלי. את האדם היקר לי ביותר בעולם.אוהב אותך כלכך, את לא יודעת כמה…

שלך לנצח שחר.

אחרי ששחר סיים לכתוב את המכתב לטל הוא הלך לעבודה שלו בתור מאבטח במשרד עורכי דין וכאשר הוא סיים את המשמרת שלו הוא נסע לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם טל מאושפזת. שחר ניכנס אל החדר שלה. היא ישנה ואמא שלה נמנמה על מזרון לידה. שחר נתן לטל נשיקה אחרונה על המצח והניח את המכתב על הכרית. לאחר שיצא מהחדר , הוא הלך במסדרונות בית החולים וביקש לדבר עם הרופאה של טל, ד"ר בינדר.ד"ר בינדר היתה קרדיולוגית, אישה נעימה בשנות ה50 לחייה. היא אמרה לשחר שיש לה רק 5 דקות לדבר איתו כי היא צריכה לגשת למטופל, אך שחר אמר לה שהוא לא צריך יותר מ5 דקות. הם ניגשו לחדרה של ד"ר בינדר. שחר התישב בכסא מולה."טוב, למה ביקשת לשוחח איתי שחר?" היא שאלה."אני רוצה שתאמרי לי שלטל יש סיכוי לחיות" הוא אמר.ד"ר בינדר נאנחה ואמרה:"שחר, כבר דיברנו על זה. לצערי עד עכשו לא נמצא תורם לטל ובמידה ולא ימצא לה תורם בקרוב היא לא תחזיק מעמד. הלואי שיכולתי לומר משהו אחר.""מצאתי בשבילה תורם" אמר שחר מבלי להניד עפעף."סליחה?" שאלה הד"ר בהלם."מצאתי לה תורם" הוא חזר על דבריו."מה זאת אומרת?" ד"ר בינדר לא הבינה."זאת אומרת שמצאתי מישהו שיתרום לה את הלב שלו". הוא אמר."מי?" שאלה הרופאה.שחר לקח נשימה עמוקה ובקול שליו אמר:"אני".הוא הצמיד את אקדח המאבטח שלו לראשו וירה….