הקסם שבסיפור

בדרך לביתי מבית הספר נשמעה צפירת אזעקה. כולם מיהרו למקלטים… נכנסתי במהירות למרחב המוגן ליד בית הספר, התיישבתי מבוהלת בפינה והתבוננתי סביב. לנגד עיניי שרר אי-סדר רב, עולם הפוך ממש: היה במקום הרבה רעש והמולה. נלחצתי מאוד.
מולי ישב לו בשקט איש זקן. דומה כי לא היה איכפת לו מההמולה. הוא החזיק בידו ספר וקרא. הבנתי שהספר מרתק אותו. לפתע, הוא הרים את עיניו מהספר ונעץ בי מבט.חשתי במבטו משהו מיוחד, לא ידעתי בדיוק מה. התקרבתי אליו ושאלתי אותו:
"אתה יודע איך להסתדר בבלגן הזה ?"
הוא שתק ושוב שקע בקריאה. אחרי מספר שניות שרר במקום סדר ושקט מופתי.
"אתה עשית את זה ?", שאלתי.
הוא המשיך בשתיקתו. חשבתי שהוא אילם. שאלתי בנימוס: "אתה יודע לדבר?"
"כן, אני יודע לדבר", הוא ענה, ו-"אני הוא זה שיודע לעשות סדר בכל בלגן. מה שמך?" הוא שאל, "קוראים לי מעיין, ואיך קוראים לך?"
"שמי אור", הוא ענה.
התיישבתי לידו. הוא אמר שאת הסדר בבלגן עושה הספר שהוא קורא, וכי לספר יש את הכוח לשנות וליצור דברים."
פתאום נשמעה צפירת ההרגעה. קמתי ממקומי ואז אמר האיש: "אני מאוד זקן, ואני אשמח מאוד להעביר לידייך את הספר הזה."
שמחתי. קיבלתי ממנו את הספר, והאיש פנה לדרכו.
כשהגעתי הביתה התחלתי מיד בקריאה. הספר מאוד סיקרן אותי, כנראה באותה מידה שהוא עניין את הזקן, שלא הספקתי אפילו להודות לו.
המשכתי לקרוא והבנתי, שהודות לו גיליתי את תענוגות הקריאה. אכן, יש בכוחו של הספר לסדר בלגן, לשנות וליצור דברים. מאז אני לא יכולה להתנתק מהקסם שבסיפור, בל פעם שאני שוקעת בקריאה אני אומרת בלבי: "המון תודה לך, איש זקן!".