הסיפור העצוב של הילד

עיניי נפקחות ושוב רואות את אותה התמונה,
מה נשאר מהעולם הארור הזה.
כל מה שנשאר ממני זה רק שמיים אדומים כאש,עננים שחורים מפיח, ורחובות ריקים עם ריח של מוות באוויר.
"אני כבר לא יכול יותר! הכל כבר נמאס!" אני צועק לעצמי ופורץ בבכי, ואחרי רגע לוחש לעצמי "אני לא לבד,אני לא לבד".
קשה לשמור על השפיות אחרי כל כך הרבה זמן לבד,בלי מזון,בלי מים, כשהעולם מעכל אותך לאט לאט,
או שיותר נכון להגיד מה שנשאר מזכרונות העבר,
הריח של החורף החם,הריח של הגשם של הבוקר, הריח של הלחם הטרי,וריח של יום חדש. ריח של חופש…
אותה התמונה של ילד קטן שקופץ משלולית לשלולית כשהאם קוראת לו הביתה.
אותה תמונה של האם שמחבקת את בנה וחיוך מציץ על פניו עם קצת בושה..
אותה תמונה של הילדים במעילים שמשחקים עם כדור בשבת של חורף קר.
אבל כל זה כבר נעלם,
אין מי שיקרא לי,אין מי שיחבק אותי,אין לי אם מי לדבר ולשחק,אין אף אחד, אני לבד..
ורק הלב ממשיך להגיד:
"צריך להמשיך ללכת! לא לוותר! לא ליפול! להמשיך עד טיפת הכאב האחרונה ולא לאבד תקווה!"
אבל אם הזמן כבר מפסיקים להאמין בזה,מפסיקים לפחד, מפסיקים לסבול,מפסיקים לחיות.
המוות מתחיל להראות כחבר ,כל מה שצריך לעשות זה להשאר לשכב והוא כבר יעשה את שלו.
אבל אדם חייב לבחור בין הדרך הקלה והדרך הנכונה, ואני את הבחירה שלי עשיתי.
אני מתרומם עם כוחותיי האחרונים שנשארו בגופי,שותה מהמימיה שלי את לגימות המים האחרונות שנשארו שם,
וממשיך ללכת.
הרגליים כל כך כבדות, הקור בלתי נסבל והריח של הפיח חודר לריאות ומקשה על נשימתי.
אבל אני לא יכול לוותר, אני חייב להמשיך בשביל אותם אנשים שאהבתי, בשביל אותם זכרונות שאני מקווה שיחזרו עוד אלי
..ואני אכן ממשיך, ממשיך לכיוון שהלב מכוון אותי בתקווה שהוא צודק.
אבל לאן שלא תלך, הכל נראה אותו דבר,אותם רחובות ריקים, אותם שמים אדומים,ואותו הריח של המוות.
"מה עוללנו?!" אני שואל את עצמי ושוב מתחיל לבכות,
נופל על הברכיים. האדמה כל כך קרה!, כל כך קפואה! אבל, זה כבר לא משנה.
כוחותי האחרונים אזלו,עיניי נסגרות,ורק לוחש לעצמי :"אלוהים, איפה אתה?"
אבל אלוהים כבר לא נמצא פה,אלוהים כבר לא סולח,לא מרחם.
בעצם הוא חייב להיות, לסלוח, לרחם, אחרת. הוא לא אלוהים..
עוברים שעות על גבי שעות,ימים על גבי ימים, אבל גופי מסרב להיכנע..
"המוות גם הפנה את גבו אלי?",אני שואל את עצמי בלב כאילו מחכה לתשובה,"גם הוא כבר עזב את המקום הזה?!"
אבל הלב שותק,ולא עונה לי..
אני לא יודע כמה שכבתי על האדמה,אבל ממש הרגשתי איך הגוף שלי נשרף מבפנים.,
לאט לאט,ולמרות כל הקור שורף לי מבפנים,שורף לי וכואב..
"כמה כאב",אני שוב חושב לעצמי,"כמה כאב"..
מאותו רגע כל מה שראיתי בראש זה שוב אותם זכרונות מתוקים מהעבר ואז..
רק חושך…ודממה של מוות…

"הוא עדיין חיי?" שואלת אליזבת את אחיה הגדול,"מי יכול לשרוד במקום כזה?!",עונה לה אחיה רובין.
"טוב בוא נחזור למחנה",אומר שוב רובין,"אבל מה איתו?!",שואלת אליזבת
"עזבי אותו, הוא כבר מת!",שותק לשניה ושוב אומר,"מת כמו כל האחרים".
ופתאום מה שאפשר לשמוע זה רק שתיקה, ואת הרוח.
פעם ראשונה מזה שבועות שלא הרגשתי רוח,כל כך נעימה היא,מלטפת.
"טוב בוא נזוז",אומר רובין ,וכל מה ששומעים זה את הצעדים של שניהם מתרחקים ממני..
"אני פה! אני חיי! תעזרו לי",אני רוצה לצעוק להם, אבל אני לא יכול, אין כוח בגופי,
כל מה שנשאר זה לחכות,לחכות לו,
למוות…