״פרפר!״

״מי? אתה?״ שאלתי בהלם. הוא הנהן וצחקתי. ״אתה רציני? מסיבת יום הולדת. לא הצלחת לארגן אז את זה תצליח!?״ זה היה פשוט מגוחך. הוא נראה נעלב והפסקתי לצחוק. ״נעלבת? אויש, תקשיב זה פשוט לא יעבוד. צריך מישהו כריזמתי ומארגן, רציני. הכל!״ אמרתי מאושרת. ״אני מתאים!״ הכריז בשמחה והרכנתי את ראשי. ״קאייל, אתה לא יכול.״ אמרתי. ״אבל למה? תראי! נכון שהרסתי את היום הולדת אבל רציני, את יודעת שאני יכול לעשות את זה!״ קאייל חייך אלי ונענתי את ראשי לשלילה בעצב. ״אתה מסוכן קאייל, אי אפשר.״ הסברתי והוא הבין. ״הבן של…״ אמר ובעט באבן בכעס. ״ניסיתי, הם לא הסכימו!״ אמרתי, מגנה על עצמי מכעסו. ״בת׳, עזבי. ׳הבן של…׳ הפך להיות הכינוי שלי.״ הוא בעט בעוד שתי אבנים והרגשתי זיעה יורדת במורד גבי. ״קאייל, אתה יודע שזה שאתה ׳הבן של..׳ לא אומר שאתה כמוהו, אתה רק הבן שלו!״ ניסיתי, אבל ידעתי שזה לא הצליח. ״אני שמח שאת בצד שלי בת׳, אבל נמאס לי. אני הולך לנקום, לא באבא שלי. אלא בהם!
אני הולך להצטרף אליו!״ הוא חייך וראיתי שהוא אומלל. ההבנה מה יקרה אם יעשה זאת הכתה בי. ״לא! אסור לך לעשות את זה קאייל! תחשוב רגע, אם תעשה את זה תוכיח ש׳הבן של…׳ זה נכון! וזה לא, תהיה בן אדם טוב ותוכיח שהכל סטיגמות. אנחנו יכולים לנצח.״ ניסיתי לעצור בעדו אבל הייתי חלשה, כמו תמיד. הוא חזק, ואני, אני רק בת׳.
״בת׳, אני מרגיש חייב! תביני, בבקשה..״
הוא הסתובב והוציא אקדח מכיס מכנסיו. ״מי הראשון?״ שאל. ״אני.״ עניתי באומץ. ״אני רציני בת׳, מי הראשון??״ שאל או צעק קאייל. ״אני!״ עניתי שוב, בקשיחות ובאומץ. אני חזקה. אני יכולה. ״מי הראשון?!״ עכשיו כבר ממש צרח את השאלה. ״אני.״ עניתי בשלווה, מחכה שיבין. אני לא מוותרת, לא עליו. ״אני לא יכול.״ הודה. ״זאת כבר בעיה שלך.״ עניתי ונעמדתי מולו. הוא הרים את ידו וכיוון את האקדח אלי, לאמצע הפרצוף. ״אני לא יודע מה זה עושה.״ קולו רעד מפחד. ״אתה יודע, זה לא עושה כלום. ׳הוא׳ בעצמו אמר לך.״ בטחתי במה שאמרתי למרות ש׳הוא׳ ידוע כשקרן, אבל לבן שלו? ״נווו!״ תקפתי אותו. ״כן, אני עושה את זה.״ ענה לי והאקדח שבידו רועד. ״תהיה רגוע, אני רוצה שזה יפגע במקום הנכון.״ אמרתי בשקט. הוא נרגע והתייצב, האצבע נחה על ההדק. הרוח נשבה בחוזקה ואז הפסיקה. היה שקט. עמדתי והוא עמד. באמצע היה אקדח. שיוכיח את האמת. יוכיח עם ׳הוא׳ משקר ואם יש סיבה לנדות את המסומנים. שנינו עומדים ואז האצבע לוחצת, כמו בהילוך איטי אני רואה את הכדור הקטן יוצא מהחור ועף הישר אלי, לאמצע הפרצוף. אני לא זזה, שיפגע במקום הנכון. בום! אני מרגישה את המכה. מרגישה את הדיו מתפשט על אפי. פוקחת את עיניי ומולי עומד קאייל, פרצופו תקוע במבט מופתע, פה פעור ועיניים פתוחות לרווחה. ״מה?״ אני שואלת וממששת את אפי. ״זה יפה.״ הוא מחייך. אני מחייכת בחזרה. ׳הוא׳ לא שיקר. אנחנו הרעים, אנחנו מדביקי הסטיגמות. זה לא עושה כלום. ״באיזה צורה זה?״ שאלתי את קאייל. ״מה שרצית, על כל הפרצוף בצורה של החיה היפה ביותר שיש.״ הוא עונה לי ומתקרב אלי לאט.
שנינו מסתכלים אחד על השני בעיניים ועונים ביחד.
                 ״פרפר!״