״בטח שלא כל אחד יראה…״

בארץ לא רחוקה, בעיר קטנה ליד הנהר
גר צייר לא מוכר.
צייר צעיר, מאוד מוכשר
שנהג לצייר את הנוף באזור שהוא גר.
הוא חי בעיר שנים ארוכות
אך מעולם לא פרסם תערוכות.
כשהיה בן 30, נפטרה אימו היפה
וכדי שיצליח תמיד לזכור אותה
צייר את תמונתה.
מגיל 30 ועד גיל 40
כך במשך 10 שנים
ישב הצייר לילות וימים
טבל מכחול בכל הצבעים,
בדיוק רב סימן כל קו
בעיניו בחן, כל נקודה, כל הזמן.
כי אינו מצייר סתם איזו דמות שאינו מכיר
אלא את אמא שלו שאהב והוקיר.
10 שנים השקיע הצייר
בסופו של דבר הציור נגמר.
תמונה לתפארת יפה ומדויקת
כן, זאת אמא שלן בתמונה ולא אחרת.
חבר שקפץ אז, אותו לבקר, התלהב ואמר:
זאת לא סתם אמא, זה הרבה יותר.
ובלי לספר, התקשר החבר למועצת העיר ואמר: ״רבותי, אפשר איזה קיר?״
ענה לו: ״ אדון, נבוא ונבדוק את העניין.
אם זה יפה – נמצא לך בניין.״
הגיעו לבית הצייר במפתיע
ראש המועצה, סגניתו וגזבר שהודיע:
״צייר יקר, הציור מקסים!
מעולם לא ראיתי דבר כה מדהים.
זה מושלם אין כמוהו בכל העולם!
על הקיר במגדל העיר נסדר לך מקום מיוחד,
שם יראה את התמונה כל אחד.
כל מי שחושב שזה טוב, כל מי שעובר ברחוב, יכול לבוא ולהסתכל בתמונה.
אז תגיד לי צייר, מה דעתך?״
אמר הצייר, בבכי חנוק בגרון: ״לא ולא, לא משום מוזיאון.
לא במגדל העיר וגם לא בסתם איזה קיר
את אימא שלי אני לא תולה, בטח לא כדי שכל אחד יראה.
זאת אמא שלי, אמא פרטית
ודברים פרטיים לא שמים
כמו בחלון ראווה שכולם רואים.
את התמונה היפה לעצמי אני שומר,
תודה ויום טוב,
שזה ביננו ישאר…