תרדמת

הפיצוץ מחריש האזניים, הניף את הג'יפ אל על. ארבעת החיילים שנסעו בו, הועפו לכל עבר. הנחיתה על שדות הטרשים של רמת הגולן היתה כואבת.
"אודי!", צעק ניצן, "הקֶשר אצלך?"
"חיובי", ענה אודי, "לא בטוח שהמכשיר עובד".
"משה! המפות אצלך?" המשיך ניצן בסקירת מצֶבֶת כח האדם.
"שלילי!"
משה זחל בקושי לכוון אודי, שכנראה נקע את כתפו. מכשיר הקשר הכבד נקרע מגבו בזמן הפיצוץ.
"יוגב!"
אין קול ואין עונה.
"יוגב!!" קראו שלושתם יחד, תוך שהם מתכנסים אל שרידי הג'יפ.
יוגב, המאגיסט, נלכד תחת המִקלע, וחטף פגיעה ישירה בראשו. לולא הקסדה, לא בטוח שהיה שורד פגיעה שכזו.

שלושת הרכבים חנו על הכורכר, לא רחוק מהחוף. החבורה החלה לארגן על-האש. שנים-עשר הצעירים עבדו ביעילות, ותוך זמן לא רב הוכנו המטעמים.
"ניצן, היום!" קרא יוגב, "למה האש עדיין לא דולקת?"
"אני לא מדליק אש בשבת", ענה ניצן.
"מה זה??" צווח יוגב, "אתה דתי?! השתבש לך משהו במוח?!"
"מסורתי. אף פעם לא הדלקתי אש בשבת, וכך זה יישאר".
"יאללה יאללה… מוטי, תדליק".
"הדְלק!" ענה מוטי, והדליק את האש.
"יופי, עכשיו יש לי מורה על הראש", הניף יוגב את ידיו ביאוש.

"קודקוד כאן אביר עבור", קרא אודי בקשר.
"שומע עבור".
"עלינו על מוקש, מטפל בפרח, דרוש מעופף" (חילוץ פצועים).
"קיבלתי, דווח נשר-ציפור" (מיקום).
"חמש-שש קטנות (דקות) מנשר-ציפור אחרון, על אותו הקו".
יוגב מחוסר ההכרה, שכב על גבו בפישוט ידיים, כשרגליו מורמות בעזרת שתי אבנים גדולות.
משה סחב רגל, אודי נקע את הכתף. ניצן, שעדיין לא הבין ששבר את ידו, ניסה לחלץ את המפות השרופות.

"אמור נא לי, ניצן", אמר יוגב באיטיות, תוך פזילה אל מוטי, "לאכול על-האש זה בסדר, וּלהדליק אש זה לא בסדר?"
ברגע זה, הפך ניצן לליצן החצר. כל החבורה התגודדה סביבו, לשמוע ולצחוק.
תוך כדי אכילה, ניסה ניצן להסביר שאין לו מושג למה הוא נמנע מהדלקת אש בשבת.
"אני אסביר לך", פתח אסף, "פעם, כדי להדליק אש, שפשפו שתי אבנים", אסף איגרף את ידיו וחיכך אותן זו בזו. "עבודה קשה… היום, גפרור פותר את הבעיה, ולהדליק אש זו כבר לא עבודה".
"תודה רבה לאסף! זכות הדיבור – לניצן!" יוגב הגיש את אגרופו אל פיו של ניצן, כאילו החזיק מיקרופון.
"מצחיק מאוד." הדף ניצן את ידו של יוגב, "טיעון משכנע, וברשותך, אברר את הטיעון שכנגד. עד אז, צא לי מהווריד".

שלושת החיילים הפצועים נשאו את חברם מחוסר ההכרה אל המסוק, ורק אז קלט ניצן את הכאב ששידרה זרועו.

החברים אספו את שאריות החגיגה אל שקיות שהוכנו מראש, וחזרו אל הרכבים.
"אתה תמשיך ברגל, דוס", זרק משה לניצן. הוא לא התכוון ברצינות. גם ניצן עלה על הרכב.

כשחזרו השלושה חבושים לבסיס, קיבל את פניהם קצין ג'ינג'י נמוך קומה, חובש כיפה.
"שימו לב", קולו של הקצין היה צרוד ובעל מבטא צרפתי כבד, "מחר בשבע בבוקר, אתם מתייצבים יחד איתי בבית הכנסת. אחרי שצלחתם שדה מוקשים, עם פצוע על הגב, בלי מפה – אתם תברכו 'הגומל', וזו פקודה!"
"רגע רגע, המפקד, אנחנו לא דתיים", ענה משה.
ניצן הרכין את ראשו. הוא ממש לא היה מעוניין בעוד סדרת וויכוחים תיאולוגיים.
"מצדי תגיש קבילה", הרים הקצין את מבטו אל משה בהתרסה, "אבל 'הגומל' אתם תברכו!"

"אבא", שאל ניצן, "למה לא מדליקים אש בשבת?"
"מה פשר השאלה?" ענה, "כתוב במפורש 'לא תבערו אש ביום השבת', לא ככה?"
"כן, אבל… בתורה כתובים עוד דברים, ולא את כולם אנחנו מקיימים".
"הבן, מאז ומתמיד יהודים לא הדליקו אש בשבת. סבא שלי היה דוס… יודע מה? שאל את סבא".

הוריו של יוגב ישבו לצידו בבית החולים, מנסים לחשוב על כל דבר-מה שיכול אולי לעזור. על פי דברי הרופאים, ככל שיעבור הזמן, כך הסיכוי לצאת מן התרדמת יפחת. הריחות מהבית והצלילים שאהב, כבר עטפו אותו. החבלות היבשות החלימו.
"כל מה שנשאר זה להתפלל", פלט אחד הרופאים בקרבת אביו של יוגב.
"מה אנחנו פגאנים?! עובדי אלילים?! אני מאמין במדע. בטוח שתמצאו משהו".
"רק הצעתי. סליחה. אין לי כל כוונה לפגוע".

בשבת, ביקר ניצן את סבו. הסב, היה דתי בסגנון הישן. תפילה, תהילים, משניות…
כששאל ניצן את סבו לפשר אי ההדלקה, התיישב הסב בכבדות על הכורסה, וסימן גם לניצן לשבת.
"יש שלושים ותשע מלאכות של יצירה. משהו שלא היה קיים קודם לכן, ועכשיו הוא קיים. בכל אלו השתמש הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית, וכשהגיעה השבת – פסק מליצור. את האש יצר האדם במוצאי השבת.
התורה מצווה אותנו לשבות ממלאכה, כלומר מכל אותן שלושים ותשע המלאכות. בנוסף, הפסוק המפורש "לא תבערו", מצרף את יצירת האש כמלאכה הארבעים. לא הקושי נמדד, אלא התוצאה. את השטות הזו של האבנים, כדאי שתוציא לך מהראש".

על פתחיהם של כל מיני קוראים בקפה, פותחי קלפים, מֶדיוּמים ומגידי עתידות, חיזר אביו של יוגב. אף תשובה לא סיפקה אותו. הוא לא התייאש, והמשיך לחפש. רבנים? חס ושלום. הוא נגד עבודת אלילים.

"המפקד", פנה ניצן אל הקצין הג'ינג'י, "מבקש לדבר איתך בפרטיות".
לאחר ששטח בפניו את המקרה, הציע הקצין אפשרות נוספת.
"בנתיבות גר רבי ישראל אבוחצירא. הבבא סאלי, או בעברית – האבא שמתפלל. ברכה מפי הצדיק, בוודאי לא תזיק, ואולי אפילו יכולה להועיל. תוכל לגשת בעצמך אל הרבי, לא צריך דווקא את ההורים".

משה, אודי וניצן התארגנו לנסיעה לנתיבות.
"דרך צלחה, חיזרו עם בשורות טובות", איחל הקצין.

הבבא סאלי בירך על בקבוקון מים, ומסר את הבקבוק לידי ניצן.
"טיפה על המצח, טיפה על עין ימין, טיפה על עין שמאל. פעם אחת בבוקר מוקדם, פעם אחת מיד אחרי השקיעה. בעזרת השם, שיהיה לרפואה". מזל שעוזרו האישי של הבבא סאלי היה שם לתרגם את דבריו.

כשביקרו ניצן וחבריו את יוגב, ווידאו שאביו לא נמצא, וטפטפו על-פי ההוראות.
למרות שקיוו לנס, לא קרה דבר.
"שמע ישראל", התרגשה האחות שראתה את מעשיהם. היא ראתה משהו בפניו של יוגב, שגרם לה לקחת על עצמה את ה'טיפול'.

"נס רפואי" נשמעו התלחששויות כעבור שבועיים. יוגב החל להתאושש. עיניו נפקחו מדי פעם, וניכר היה כי הוא מבין מהי ה'תרופה'.
הנשימה נעשתה קלה יותר, ואפילו את קצה הזרת הימינית הצליח להניע מעט.
הוריו של יוגב, כמובן, היו מאושרים.

"כל הכבוד לצוות הרפואי, תודה רבה על המסירות הנפלאה", קרא האב בהתרגשות, וחיבק את הצוות הרפואי.
"זה לא אנחנו", ענתה האחות, "אלו המים של הבבא סאלי".
"בלי שטויות, אתם עושים עבודה נפלאה".
"הנה אדוני, ראה – זה הבקבוק. זו הברכה של הבבא מנתיבות!"
"מי זה בכלל הבבא סאלי הזה?" התרגז האב, ותפש את הבקבוק.

לרגע נשמע חרחור מכוונו של יוגב, אך פסק כשם שהופיע.

"בבקשה ממך אדוני, בשם בנך, הנח את הבקבוק".
"אוכיח לך שאני לא עובד אלילים", אמר האב, והטיח את הבקבוקון ברצפה.

ברגע שבו התנפץ הבקבוק – נשמע צפצוף אחיד ממכשירי הניטור.