תקווה!

עניים גדולות וחומות הביטו בי, הטוהר והתמימות שעוד נשארו בילדה הזאת, השתקפו עכשיו מעיניה בצורה הכי מוחשית שיכולה להיות. היא כל כך קטנה, בסך הכל בת חמש, אך חצי משנות חייה היו שנים, שאפילו אדם מבוגר לא היה מצליח לעמוד בהם בכזה עוז, ולהצליח להשאר שפוי.
הסיפור שספרתי לה עכשיו הפליא אותה, סיפור על ילד קטן שדיבר עם הדובי שלו כל לילה וסיפר לו אץ קורות היום אשר עבר עליו. עיניה של הילדונת הקטנה שלי נפקחו בפליאה והיא אמרה "איזה ילד טיפש, הוא לא יודע שדובים לא מקשיבים ולא מדברים?"
הסתכלתי על הילדה שלי ששאלה את ההשאלה הזאת בתמימות, אותה תמימות גרמה לי לעצב כל כך גדול. הילדונת התמימה והטהורה שלי הקטנה כל כך, איבדה את התמימות הזכה שלה כל כך מהר? הילדות שלה כך נעצרה בן רגע? ואני לא יכול לעשות כלום חוץ מלהתפלל?
"אבא?" הילדה שלי צחקקה "זה סיפור כל כך מצחיק, ילדים הם כאלה טיפשים לפעמים"
עיני החלו לדמוע, ליטפתי את קרקפתה נטולת השערות של ילדתי, כבר שנתיים ולחצי שהיא נלחמת במחלה הארורה הזאת. ששואבת ממנה את כל הילדות, התמימות, השמחה, את כל מה שהיא.
"אבא למה את בוכה?" היא שאלה אותי "אבא הכל יהיה בסדר, אתה תראה" החיוך החלוש שהופיע על פנייה גרם לי לחייך "אפילו אמא אמרה לי!" התקווה שהופיעה עכשיו בעיני בתי חזקה אותי "אני יודע פנלופי, הכל יהיה בסדר!" חייכיתי לעברה "אני ואמא פה, ואת הילדה הכי אמיצה שהכרתי בחיי!" התחלתי לדגדג את הילדה שלי, צחוקה המתגלגל נשמע ברחבי החדר בית בחולים הקודר מחיה אותו, גורם לי להרגיש ולדעת שהכל יהיה בסדר כל עוד היא כאן- תמיד יש תקווה!