תמיד תזכרו

תמיד תזכרו את הפעם הראשונה שלכם.
את הצחוק שגרם לכם להיות מאושרים.
תמיד תזכרו את הרגע שבו הבנתם שאתם שלמים עם עצמכם.
תמיד תזכרו את הרגע שבו יכולתם להגיד את האמת שלכם.

את הרגע שבו הלב שלך מתחיל לפעום בחוזקה.

את הרגע שבו מישהו הבין שמשהו לא בסדר.
את הרגע שבו הוא שמע צרחות וידע שהסיפור הולך להיגמר.
את הרגע שבו היא דחפה את עצמה מאחד החלונות כדי שתיהיה לה הזדמנות לחלום.
את הרגע שבו הרגל שלה נגעה באוויר.
את הרגע בו היא ריחפה בין שמיים וארץ.
בין חיים למוות.

את הרגע שבו הגוף שלה התרסק ישר אל תוך האדמה.
את קולות הסירונות והצעקות והבכי.
את הרגע שבו הוא חיפש אותה בין ההיסטריה.

את הרגע שבו הוא נמחץ.
את הרגע שבו הוא ויתר.
את הרגע שבו הוא מת.

אז תמיד תזכרו את זה.
את הרגע שבו אמא בכתה על קבר בתה.
את הרגע שבו הגעתם למטרה.
ואת הרגע שבו הרגשתם אבודים.
כמוהם, בדיוק.
נשמות אבודות שמחפשות רגע של חיים.

כי האנשים האלה,
האנשים שנמחצו תחת לבנים וקירות,
לעולם לא יוכלו לזכור את זה.
לא את הפעם הראשונה שלהם.
ולא את הצחוק שגרם להם להיות מאושרים.
לא את הרגע שהם הבינו שהם שלמים עם עצמם.
לא את הפעם שהם יכלו להגיד את האמת שלהם.

כול מה שהיה להם בראש,
היה לחישה לאלוהים, באמצע הכול, שהם רוצים לחיות.