תמיד חשבתי על אהבה

תמיד חשבתי שלחיות פירושו,
להתרחק מהמציאות ומהעולם.
לא חשבתי שאצליח להתאהב,
אך גיליתי שאהבה היא דימוי להרבה דברים בחיים:
היא לפעמים מזכירה לי מכשף, שמצליח לעטוף צורות רבות על עצמו ולא לחשוף את מי שהוא.
פעם האהבה היא כאב
ופעם האהבה היא בכלל אושר.
היא יכולה לגרום לי לחוש שמחה על עצם היותי קיים והיא יכולה, באותה שניה, למרר את חיי בחוסר וודאות.
פעם היא מעוררת בי חוש הומור, אבל באותה הנשימה היא יכולה בפעם אחרת, לגרום לי להשפיל את עיניי ולמלא אותי בעצבים.
היא גורמת לי לחייך כשאני חושב עלייך והיא מצליחה לסנוור אותי בשנאה, כשכל היום אני לא מדבר איתך או כשאנחנו לא נפגשים.
רק האהבה יכולה להחזיר אותי אלייך ורק היא יכולה להרחיק ביננו.
תמיד חשבתי שלחיות בין שני קצוות: שקר ואמת או שנאה ואושר, הם תמצית החיים.
אבל היום אני מבין שאהבה, הרגע הזה שבו אני מרגיש שייך למישהו, השעה הזו שאני מחבק אותך או היום הזה שאנחנו שנינו יחד ואין שוליים בדרך…רק אז אני מצליח להבין שהאהבה, היא כל אותן התחושות הללו שנובעות מלהרגיש שייך.
תמיד חשבתי על האהבה כמשהו נצחי, שזה דימוי לאלוהות או השוואה לפאתוס שאינו בר-חלוף: נס שקורה ו"כאילו נופל מהשמיים". אבל אחרי כל מה שעברתי ובעיקר ממה שהתאכזבתי, הבנתי- שלאהוב פירושו לרצות להיות שייך למישהו. להתאהב פירושו לשייך את עצמך למישהו אחר. ולקהל אהבה, פירושו לתת את עצמך במתנה למישהו אחר. בלי אגו ובלי משחקי כח ושליטה. לא לחכות שאהבה תיפול עלינו מהשמים- כי, לקבל הזדמנות חד-פעמית ולנצל אותה בהקשר למישהו צריך לתפוס בשתי ידיים.

תמיד חשבתי שלתכנן הכל לפרטי פרטים תהיה הדרך שלי לקבל אהבה. אבל היום אני מבין ויודע, שיש דברים שאי אפשר לתכנן. ואחד מהם הוא לאהוב.

אהבה לא מתכננים,
כפי שחלומות לא מזמינים.
ואהבה לא מכינים מראש,
כשם שחיים הם בלתי צפויים.
אהבה היא דבר בלתי נודע
והיא דבר וודאי באותה פינה.
האהבה היא דבר נפלא
והיא גם דבר נורא כשהיא רוצה.
האהבה היא כמו המוזה או ההשראה:
היא באה והולכת
והיא גורמת ויוצרת
היא משתיקה ומעוררת
ואף לוקחת ונותנת
היא יודעת ושומרת
היא מרגיזה ומחממת
האהבה היא הרבה דברים.
היא הכל והיא אחד.
היא שלם והיא חצי.
אבל לא משנה מה אני מרגיש,
אני יודע שלאהבה יש מלאי בלתי מוגבל
ובכל פעם שהוא מתרוקן הוא לוודאי יתמלא מחדש.

כי כזו היא האהבה:
היא הכלי המנצח.
כמו שהחיוך הוא הכלי של הג'וקר ????