תמיד אהיה איתך

זה היה ביום חורף קפוא נורא, ישבתי על הספסל מחוץ לבית הספר.
ההסעה עומדת להגיע, להחזיר אותי בחזרה הביתה. הגלגלים הסתובבו והשלוליות על הכביש הרטיבו את המגפיים השחורות שלי. גופי רעד מהקור ומהמים הקפואים שנכנסו לתוך המגף.
השפתיים הורודות שלי רעדו, והתקפלו. השיניים הלבנות שלי תפסו אותם, רק להסתיר אותם רועדות.
עליתי והחזקתי במעקה, הידיים שלי לא הרגישו דבר, הקור הרדים אותם כך שלא הרגשתי את מה אני מחזיק. ישבתי במושב האחורי רחוק מהילדים שיושבים קדימה. הסתכלתי על החלון הרטוב מטיפות הגשם.
עיניי הכחולות הביטו בעצב על החלון, וגרמו למחשבותי להופיע, נזכרתי באבי שלא ראיתי אף פעם, בבית שעזבתי עם אמא בשלג הלבן.. בכל פעם המחשבות האלה מופיעות, גם ברגעים לא מתאים.
אבל בכל פעם שאני נזכר בהם מופיע מול עיניי צבע מוזר שנעלם כמה רגעים.
הסתכלתי על החלון והיה נראה שיש צל דומה לפרצוף, אבל זה היה נראה שזה הזייה.
'אולי זה רק פניי' קול נשמע בראשי, הורדתי את עיניי מהחלון וירדתי מההסעה אל השביל של הבית.
השמש התחילה להראות את האור שלה מאחד העננים האפורים.
פתחתי את הדלת וסגרתי אותה בעדינות, החזרתי את המטרייה הצבעונית שלי על קולב המעילים והורדתי מעלי את המעיל שעטף אותי מהקור. צעדתי אל הסלון, וראיתי את אמא עם הספר הישן שהיא רגילה לקרוא, בשעות הצהרים. חייכתי כשהסתכלתי על הרוגע בבפנים העדינות שלה, זה הרגיע אותי.
בכל פעם המבט שלה מרגיע ונותן הרגשה טובה מקסימה כל כך. עזבתי את הסלון בשתיקה והלכתי אל המדרגות. כשהעברתי את המבט ראיתי את צבע זז מול עיניי שוב, הצבע שעובר תמיד ברגע מסויים.
עצרתי והסתכלתי מסביב, היה נראה שמופיע מול עיניי הכחולות דמות מטושטשת, שנעלמת מיד אחרי סגירת עין. פעימות הלב שלי התחזקו, וקול יצא ממני. אמא נבהלה והגיעה שהיא מחזיקה את הספר בידה
"מה קרה מותק ?" היה נשמע שהיא לא לחוצה, רק יודעת מה קרה אבל רוצה להיות בטוחה שזה נכון.
הסתכלתי עליה שהפה שלי פעור, לא רציתי להגיד לה לדבר, שלא תחשוב שאני מדמיין או שקרה לי משהו
"שום דבר אמא" אמרתי ובלעתי את הרוק, שירטיב את הגרון היבש. החזרתי את ראשי אל המדרגות ועליתי למעלה. אמא נשארה עם מבט עצוב ולא מבין
"אתה לא רוצה לאכול ?" קולה נשמע מודאג יותר מהבט שלה
"אני לא רעב" אמרתי במהירות, וסגרתי את דלת החדר. נשענתי עליו, שאני נאנח וליבי מחליש אותי, עם דפיקותיו. התקדמתי אל המיטה, ונשכבתי עליו, שאני מביט על התקרה.
שתקתי והראש היה ריק ממחשבות, רק הנשימות נשמעו ממני.
לא ידעתי מה אני רוצה, ומה קורה איתי פתאום. 'אולי זה רק דימיון' אמרתי לעצמי בראשי.
אני לא מאמין לעצמי, אני לא מאמין לעצמי אף פעם. אני יודע שזה אמיתי.
חזרתי לשבת על המיטה, והרגשתי סחרחורת קלה. נרגעתי אחרי כמה רגעים, שאני מחזיק את ראשי.
ונשאר עם מבט דואג. ישבתי בשקט וטיפות הגשם דפקו על החלון.
הסתכלתי על הטיפות שנופלות עליו ומרטיבות אותו יותר, חייכתי והתקדמתי אליו.
הסתכלתי על האנשים שרצים בחוץ, על השמיים שהתחלפו לאפורים ואיך הכל השתנה.
הרגשה מוזרה עברה בגופי
"סטיבן…" קול חלוש שקט נשמע בתוך החדר. סובבתי את ראשי אחורה, שאני לא נבהל.
הסתכלתי לכל צד והקול חזר
"מה.. ?" אמרתי, שאני חושב שאני מדבר לעצמי. לא ידעתי מאיפה הקול מגיע, לא ידעתי איפה להסתכל. רעש קטן נשמע מאחורי והופיע צבע צלול על המיטה הקטנה שלי. הסתכלתי עליו משותק, בלי למצמץ לרגע
"סטיבן…" קול עצוב נשמע. עיניי נצנצו
"זה אני"
"מי.. ?" שאלתי, שהלב שלי מתחיל לרעוד. הצבע הצלול הפך לעשן לבן, עד שנעלם.
נשמתי עמוק, ולא הורדתי את עיניי. לאט לאט הופיע פנים דומות לשלי, גוף צעיר הופיע.
עד שדמות מטושטשת הופיע מולי, בוהה בי עם מבט עצוב. עמדתי רועד מעט מביט ללא מילים
"רוח.." לחשתי בקול בלי אוויר
"אני לא רוח זרה.." פתח את פיו בעדינות. התקדמתי לאט שאני מנסה לראות מקרוב.
הרוח הסתכלה עלי ועקבה אחרי עיניי. לא פחדתי להתקרב ולהביט בה
"איך אתה יודע את שמי ?" שאלתי בקול לוחש
"הרגו אותי ונשארת.."
"מה.." לחשתי, מקמט את המצח שלי
"הייתה קטן עם אבא אמא ואני, פגעו בנו.. אבא מת וגם אני"
נשארתי עם פה פעור
"אני אח שלך, אתה לא זוכר.. ?" שאל בקול עדין פגוע
"אני לא יודע.." אמרתי ועיניי נצנצו בדמעות
"לא ידעתי שיש לי אח" אמרתי והשפתיים רעדו
"בכל מקום הייתי איתך.." אמר
"הרגשתי שיש מישהו איתי בכל מקום" אמרתי, והורדתי את ראשי
"זה לא יהיה עוד.." אמר בקול עצוב. הסתכלתי עליו לא מבין
"עקבתי אחרייך, ולא אוכל לעשות זאת שוב.."
"אל תשכח שאני תמיד אהיה איתך…" אמר, וגופו התחיל להתפורר עד שנעלם.
לא הצלחתי לדבר, והתחלתי לבכות.
אחרי כמה ימים, ספרתי לאמא הכל, עד שהלכתי איתה אל בית הקברות הרחוק.
שבידי אני מחזיק ורד אדום יפיפה. אמא נשארה עומדת מאחורי ומביטה בי.
התקדמתי אל הקבר הקטן, שבו רשום את שמו בקצרה 'סטיב'
דמעה זלגה מעיניי
"אל תשכח שאני תמיד אהיה איתך…" אמרתי בקול רועד שובר. התכופפתי והנחתי את הורד עליו.
נשארתי מביט דקה ארוכה, עד שעזבתי ובליבי ידעתי שלא אחזור לשם עוד.
אבל אני והוא יודעים שלא משנה איפה אנחנו נהיה, תמיד אנחנו ביחד.
סטיב, תמיד אהיה איתך.