תזכרי, לא לשכוח…

"שיר, מאיה נפטרה". גלי בישרה לי בקול חנוק ומלמלה שההלוויה היום בשעה 14:00 בבית העלמין ירקון.

את מאיה אני מכירה 30 שנה. היינו חברות טובות אולם, בשנתיים האחרונות פחות שמרנו על קשר. בהלוויה הייתי בהלם ולא הוצאתי מילה. גם לא דמעות. לשבעה הגעתי עם גלי ויפעת, חברות משותפות עוד מימי בית הספר. כל מי שהכרתי מילדותי ועד היום, היה שם. ובזמן שכולם דיברו על מאיה והעלו זיכרונות, כולנו תהינו איך זה שאף אחת לא ידעה שמאיה הייתה חולה. התשובה של כולן הייתה זהה: "לא יצא לי להיות איתה בקשר בתקופה האחרונה".

אחותה של מאיה ניגשה אלינו והגישה לכל אחת מעטפה לבנה עליה נכתב שמה של כל אחת, בכתב ידה של מאיה. הרגשתי צמרמורת לכל אורך גבי. בהמשך נודע לי, שמאיה כתבה לכולן את אותו המכתב. אותו הנוסח. אותו הכאב.

שיר יקרה,
אם קיבלת את המכתב, כנראה שהמסך כבר ירד ופרשתי מההצגה של החיים שלי. מאד העציב אותי, שלא שמרת איתי על קשר ולא מצאת את הזמן לראות אותי אפילו קצת. כי אני, התגעגעתי אליך מאד והיה לי המון מה לספר לך. חבל שלא היה לך את הזמן לשמוע. אך למרות הכל, אני זוכרת אותך. ואוהבת. כן, אני יודעת. החיים. כולם עסוקים בעבודה ובמרדף אחר ההצלחה, שהם שוכחים את האנשים מסביבם. כל כך "עסוקים" שאנשים יכולים למות לידם והם בכלל לא ישימו לב.

את יודעת כשחליתי, לא היה לי למי לספר. כל מי שהכרתי נעלם מחיי בהדרגה בזה אחר זה. זה קרה אפילו עם החברות הכי טובות שלי. וגם איתך. בלי שום סיבה מוצדקת. סתם. כי החיים מלאים מידי בשביל להכיל גם אותי. ואת? שכחת אותי. שכחת להתקשר. שכחת להחזיר לי טלפונים, היית עונה לי בקצרה להודעות ומעולם לא יזמת מפגש משותף. שאלת את עצמך מתי בזמן האחרון ראית אותי? שמעת אותי? אז כן. כשחליתי, בחרתי לא לשתף. מקסימום היית מרחמת עלי ומפנה לי כמה דקות מהחיים המלאים שלך. ואני, לא רציתי להפריע לך עם הצרות שלי.

אל תבכי. אני לא כותבת לך בשביל להעציב אותך. אני רוצה שתלמדי מזה. שלא תחזרי על אותה טעות. כי החיים קצרים. אל תשכחי את האנשים היקרים לך. כי היום הם כאן ומחר – מי יודע? תראי אותי. מי חלם שאמות כל כך מהר? לפחות זכיתי להיפרד ממי שבאמת אהב אותי והיה חשוב לו שאהיה בחייו – המשפחה שלי. לצערי מתתי עם התחושה שאין לי כלום חוץ מהם. זו גם נחמה. מקווה שלמעלה, יהיה פחות משעמם ושאקבל קצת יותר אהבה. ועד שאפגוש אותך, (מקווה שייקח המון זמן) אבל עד אז – תזכרי. מי שחשוב לך באמת – תאמרי לו את זה. תתקשרי אליו. תפגשי. תראי. תגידי. תצטלמי. תאספי חוויות. תמצאי את הזמן! והעיקר – אל תיעלמי. כי בסוף, כולנו ניעלם באותה הדרך.

אני יודעת שכעת היית הופכת עולמות בשבילי לשתות איתי קפה. גם אני, מאד. שולחת לך מכאן נשיקות. אני לא כועסת עליך. רק מבקשת ממך לקיים את הצוואה שלי אליך. אל כולן. אל כולם: אל תיעלמו לפני שיהיה מאוחר מידי.

שלך באהבה,
מאיה