תביטי בי

היינו רק אני ואת.
ביחד.
קראתי לדבר הזה שיש בנינו "אהבה", אבל היא הייתה שלנו.
ביחד.
אהבתי את הייחוד והביחד שלנו.
לבד זה אף פעם לא טוב.
לא מספיק.
אהבתי אותך יותר ממה שאהבתי את עצמי, אפילו יותר מהצל שלי. היית אני, השלמת אותי. וגם להפך. אהבתי את הדרך בה שינית אותי, את העבר האפל שלי שכולו רע.
הפכת אותי לבן אדם טוב יותר.
כך גם היית.
עד הרגע שעזבת.
השארת אחרייך לב מרוסק ושבילי דמעות על הלחיים.
אמרת לי "זה נגמר", וגם "זה כבר לא ילך בנינו" למה עשית את זה?
זה הלך טוב עד עכשיו.
שום דבר לא נהרס או התפשל בדרך.
אז למה כבר לא ילך בנינו? אז מה, חיפשת פשוט תירוץ להיפרד ממני?
חשתי בשינוי שלך בשבוע שלפני הפרידה, פחות חיוכים, פחות נשיקות, פחות חיבוקים ופחות אהבה וחום.
חשבתי לעצמי למה עשית זאת, למה ריסקת אותי, ולמה דרכת פשוט על הלב שלי כמו שדורכים על לגו.
חיפשתי תשובות, שאלתי אותך שוב ושוב, פשוט למה. היה לך רק לומר שכך זה צריך לקרות ואין צורך ללכת נגד הזרם ופשוט לחתוך בקשר כאן. אחרי כמה שנים של אהבה, יכולת להגיד את זה בכזה פשטות? נהפכת לקרח או מה? כבר לא אכפת לך מהרגשות שלי? אבל אני אוהב אותך.
כמו אידיוט אני עדיין ממשיך לאהוב אותך.
ולא מצליח לשחרר אותך ממני.
למרות שהייתי צריך לעשות את זה כבר מזמן.
אולי כך הפרידה הייתה קלה יותר.
שוב עלתה בי המחשבה שאולי כדאי באמת לעזוב אותך בשקט עכשיו, אבל את השקט שלי. וזה לא אפשרי ביחד.
אי אפשר לעזוב שקט כשאת השקט.
כי כשאעזוב, אעזוב בעצם את עצמי. כבר אמרתי לך שאת זה אני.
בלעדייך אני רק פיסה של העבר.
אחזור למה שהייתי לפני שנכנסת לחיים שלי והפכת אותם בכמה מעלות.
אז לפני שזה נגמר, אני יכול לשאול אותך משהו? האם את רואה אותי עכשיו, או שרק את עצמך? אני צריך שתראי אותי! בבקשה תביטי בי, תסתכלי ישר לתוך העיניים שלי ותגידי לי בכנות, האם את עדיין אוהבת אותי?
או שהצלחת לשחרר מזמן?
נו אני יודע כבר, את לא רואה אותי. את לא רואה.
רק את עצמך.
לפחות תגידי לי שהאהבה שלנו עוד קיימת ושאפשר עוד לתקן אותה. כי אעשה הכל, את כבר יודעת את זה. את מכירה אותי.
אבל לא, הקשר הזה לא יחזור כמו שאמרת.
את עדיין לא רואה אותי, למה נשארת כזאת עיוורת?